השופט יצחק ענבר
:
1. לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן - "
החוק"), אשר ניתן ביום 21/12/11 בו"ע 75/04, לפיו נדחתה תביעתו של המערער להכרה בהפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD), שיסודה בקורותיו כלוחם ביחידת חי"ר מובחרת במהלך האינתיפאדה הראשונה.
רקע עובדתי ודיוני
2. המערער נולד בשנת 1971 בקיבוץ. ביום 20/2/90 התגייס לצה"ל בפרופיל 97 כלוחם חי"ר [...] ושוחרר ביום 8/9/93 בדרגת סמל ראשון באותו פרופיל. שירותו של המערער בוצע כולו בשטחי יהודה ושומרון בתקופת האינתיפאדה הראשונה. במסגרת זו עסקה היחידה, אשר התמחתה ב"
פעילות בשטחים עם האוכלוסייה הפלסטינית" (עדות הסמג"ד [...] בעמ' 83 ש' 15), בבדיקת עוברי אורח במחסומים, בסיורים בכפרים ובערים, בלווי שירות ביטחון כללי למבצעי לכידת מבוקשים ועוד (ראו: תצהירו של [...]). לאחר השחרור שירת המערער פעם אחת במילואים בשנת 1994. לאחר מכן נסע לחו"ל לתקופת מה. ביום 28/12/98 נקבע לו פרופיל 21 והוא קיבל פטור משירות מילואים. הורדת הפרופיל ומתן הפטור בוססו על שימוש המערער בסמים, לסירוגין, מזה 4 שנים לדבריו. באוקטובר 1999 פנה המערער למרפאה לבריאות הנפש והתלונן, בין היתר, "
כי מזה מספר חודשים ירידה במצב רוח עם פגיעה בתפקוד, כל זאת על רקע של דיכאון מזה כתשע שנים המטופל ע"י פסיכותרפיה" (מסמך 91 בתיק הרפואי). טיפול תרופתי שקיבל היטיב את מצבו למשך כשנה, אך עם פרוץ האינתיפאדה השנייה הדרדר מצבו, הוא הפסיק לעבוד ורמת התפקוד שלו ירדה, וכך הגיע ביוני 2003 לאשפוז יום במרכז לבריאות הנפש "
פריד" (להלן - "
מרכז פריד"), שם אושפז באשפוז יום במשך 3 חודשים, החל מיוני 2003 ועד ספטמבר 2003, תוך שאובחן כסובל מ- PTSD.
3. ההליכים המשפטיים בעניינו של המערער נפתלים והם התארכו מעל ומעבר למידה הראויה. ראשיתם בהגשת תביעה לקצין התגמולים לפני למעלה מעשור, ביום 4/3/03. בהחלטתו מיום 28/12/03 דחה המשיב את התביעה הן מחמת התיישנות הן לגופה, זאת בהסתמך על חוות דעת של ד"ר בקר, מיום 16/11/03, לפיה אין עדות לקיומה של תסמונת פוסט-טראומתית ואין קשר בין ההפרעה הנפשית שממנה סובל המערער לבין שירותו הצבאי. ערעורו של המערער על החלטה זו נדחה על ידי ועדת הערעורים, אשר קבעה, בפסק דינה מיום 8/5/05, כי התביעה התיישנה, וזאת מבלי שבחנה אותה לגופה.
4. המערער ערער על החלטת הדחייה של הועדה לבית המשפט המחוזי (ע"א 2609/05), אשר בפסק דינו מיום 10/9/08 קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לועדת הערעורים על שתבחן בראש ובראשונה את השגותיו של המערער על חוות הדעת של ד"ר בקר, ואם תקבלן ותקבע כי הוא סובל מתסמונת פוסט-טראומתית שיסודה בשירותו הצבאי של המערער - אזי תידרש לשאלת קיומם של הקריטריונים שבסעיף 32א' לחוק ב"
פרשנות רחבה", כפי שזו הותוותה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.
5. משחזר התיק לועדת הערעורים המציא המערער למשיב מסמכים נוספים וד"ר בקר, המומחה מטעם המשיב, הוציא מלפניו ביום 27/3/09 חוות דעת נוספת, שנייה במספר. או אז ניתנה החלטה נוספת מיום 8/3/10 של קצין התגמולים, בה נדחתה שוב תביעתו של המערער, וגם החלטה זו עמדה אפוא לערעור לפני ועדת הערעורים.
6. ביום 26/4/10 הודיע המערער לועדת הערעורים, כי לצורך הוכחת עמדתו יסתמך על אבחון שנערך בעניינו על ידי מרכז פריד. בהמשך לאמור לעיל ניהלה ועדת הערעורים הליך הוכחות מקיף ולאחר שמיעת סיכומיהם של הצדדים הוציאה מלפניה את פסק דינה השני, שבו שבה ודחתה את ערעורו של המערער, וזאת הן לגופם של דברים הן מחמת התיישנות. המערער לא השלים עם פסק דינה של הועדה ומכאן הערעור.
חוות הדעת הרפואיות ופסק דינה של ועדת הערעורים
7. המומחה מטעם המשיב, ד"ר בקר, נתן בעניינו של המערער שתי חוות דעת:
האחת, מיום 16/11/03, אשר על יסודה דחה המשיב לראשונה את התביעה;
השנייה, מיום 27/3/09, אשר הוגשה על ידי המשיב לועדת הערעורים בעיצומם של הליכי המשפט, אשר על יסודה נדחתה התביעה בשנית.
8. המערער מסר לד"ר בקר, בעת בדיקתו עובר למתן חוות הדעת הראשונה, כי "
שירותו הצבאי היה במסגרת [...] ביחידה מובחרת בתפקיד קרבי, שבו נחשף בתקופת האינתיפאדה למעשים של השפלה וביזוי כבוד האדם...". אולם, ד"ר בקר לא ראה, משום מה, לקבל את דברי המערער אודות תנאי שירותו. תחת זאת בחר ד"ר בקר להדגיש בפתח חוות דעתו, כי "
מדובר בצעיר בעל מטען גנטי מסוים למחלות נפש, אני מציין עובדה זו כי יש יותר מרמז לאלמנטים סכיזואידיים באישיותו אשר מתאימים לספקטרום מחלת סכיזופרניה". ד"ר בקר הוסיף וציין, כי ב"
כל מקרה" מהמסמכים עולה, כי המערער "
לא השתלב במסגרת החברתית והרגיש זר ומנוכר ממנה...בצבא היה המשך לבעייתיות זו וגם הרגיש זר ומנוכר למסגרת. כבר אז החל כנראה להשתמש בחשיש ובאלכוהול". על רקע דברים אלו, ותוך התעלמות מוחלטת מדברי המערער לפיהם שירת בתפקיד קרבי, ראה ד"ר בקר לקבוע, כי "
לא ברור אם שירת ביחידה עורפית כפי שהעיד בפני הפסיכיאטר או שהיה מוצב בתפקיד קרבי. בכל מקרה לא נחשף למעשה משמעותי של התעללות באוכלוסיה, אלא מדבר על מעשים מהסוג של לקחת מחדרו של ילד את כסאו. זו הדוגמא היחידה שמצויה גם בכתובים וגם בראיון איתי...". מכאן קביעתו הנוספת של ד"ר בקר, אשר שמשה כאבן המסד של חוות דעתו הראשונה, לפיה "
...[פלוני] לא חווה שום דבר שאפילו מתקרב להגדרה זו...". הכוונה להגדרת PTSD במדריך המחלות הבינלאומי 10 -ICD (להלן - "
מדריך המחלות הבינלאומי"), לאמור: "
תגובה מאוחרת ו/או ממושכת לאירוע או מצב גורם דחק (קצר מועד או ממושך) שטבעו מאיים או קטסטרופלי באופן חריג, והוא עלול לגרום מצוקה ניכרת כמעט לכל אדם (כלומר: אסון טבע או אסון שנגרם על ידי אדם, מלחמה, תאונה קשה, נוכחות במוות אלים של אחרים, או היות האדם קורבן לעינויים, טרוריזם, אונס או פשע אחר)". אשר לקריטריונים הקליניים של התסמונת ציין ד"ר בקר, בקיצור רב, כי אין שום עדות להם עד 2003 (או לכל היותר עד 2000), כאשר מנגד יש עדות ברורה לשימוש בסמים ולהפרעות התנהגות היכולות כולן לנבוע מגורמים אחרים.
9. עם התקדמותם של הליכי המשפט הסתבר, כי התשתית העובדתית, אשר עמדה ביסוד חוות דעתו הראשונה של ד"ר בקר, נטולת אחיזה במציאות: המערער אכן שירת ב[...]יחידה מובחרת, בתפקיד קרבי, בדיוק כפי שספר לד"ר בקר. זאת ועוד אחרת: המערער נחשף לאירועים חמורים לאין שיעור מאשר "
לקחת מחדרו של ילד את כסאו" (כפי שציין ד"ר בקר בחוות דעתו הראשונה), וביניהם: אירוע ירי בנערים שיידו אבנים לעבר החיילים שבו מצא את מותו נער פלסטיני (להלן - "
אירוע הירי בנער
הפלסטיני"); התמודדות עם מיידי אבנים באמצעות ירי כדורי גומי ופיזור גז מדמיע ולעיתים גם ירי אש חיה; מעצרי מבוקשים שלוו בחיכוכים עם האוכלוסייה האזרחית. על רקע דברים אלו הגיש ד"ר בקר לועדת הערעורים את חוות דעתו השנייה. בחוות דעת זו אישר ד"ר בקר, כי המערער אכן נחשף למצבים של אלימות של כוחותינו כלפי אוכלוסיה אזרחית, אך הוא הוסיף לדבוק בהשקפתו, כי "
כל זה עדיין לא מדבר על 'טראומה' כמושג רפואי שאת הגדרתו הבאתי בחוות דעתי הקודמת. מוכרים לי מהספרות מצבים של תסמונת פוסט טראומתית של חיילים אשר הפעילו אלימות כלפי אוכלוסיה אזרחית. אך אלה שמוכרים לי הם בנושאים של ביצוע טבח ומעשים בסדר גודל כזה". בהקשר זה זקף ד"ר בקר לחובתו של המערער את דבריו, לפיהם "
סך הכל העביר את השירות בצורה סבירה". לאישוש חוות דעתו השנייה הוסיף ד"ר בקר ומנה נימוקים נוספים השוללים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מצוקתו של המערער, ואלו הם: במשך יותר מ-10 שנים לא תועדה ולו תלונה אחת הקושרת בין מצוקתו של המערער לבין השירות הצבאי; אין התמקדות בטראומה ספציפית כמחוללת תסמונת פוסט-טראומתית; אין סימפטומולוגיה פוסט-טראומתית ומנגד קיימות עדויות לשימוש בסמים ולמצוקה נפשית בתקופת טרום הגיוס. אשר לעדויות חבריו של המערער אודות התמורות שחלו במערער בעת השירות הצבאי, הרי שאין בהן כדי לשלול את האפשרות כי מדובר בשינויים התפתחותיים שהחלו לפני כן בהתמודדות האישית שלו מול קבוצה, ולבטח אין בהן הוכחה שהתמורות קשורות לנסיבות השירות או אופייניות לתסמונת פוסט-טראומתית. ד"ר בקר סיכם את חוות דעתו בקובעו: "
הפרשנות הקושרת בין השירות הצבאי למצוקתו של ...[פלוני] היא נוצרה 10 שנים מתום שירותו הצבאי והיא חסרת כל אחיזה בתיעוד הקיים. על כן חוזר על המלצתי לא להכיר בקשר בין נסיבות שירותו הצבאי של ...[פלוני] למצבו הנוכחי".
10. המערער, מנגד, הסתמך על מסמך "
סיכום מחלה" של רופאי מרכז פריד, שבו היה מאושפז במשך 3 חודשים. בפרק: "
מחלה נוכחית ותולדות המחלה" ציינו רופאי המרכז, בין היתר, כי "
במהלך שירותו הצבאי שירת בשטחים בתקופת האינתיפאדה הראשונה. הוא וצוותו היו חשופים לפגיעות פיזיות, זריקת אבנים ובקבוקי תבערה. הם היו במגע ישיר עם אוכלוסיה אזרחית עוינת. התנאים הפיזיים קשים, עייפות רבה, יציאות מצומצמות הביתה ומתח רב. בחוויה של ...[פלוני] הם נדרשים לפעולות משפילות והוא עד לפגיעות קשות בילדים ובחיילים ומעורב בפעילות קשה עם האזרחים. הוא נמצא בקונפליקט עז בין ערכיו ותפיסתו המוסרית והאידיאולוגית לבין הצורך לעמוד במטלות של שירות צבאי ושיתוף פעולה והגנה עם הצוות אתו חי. במהלך הזמן הופיעו קהות רגשית וניתוק כדי לשרוד את המצב...". בהמשך המסמך קבעו הרופאים המטפלים, כי המערער "
סובל ממחשבות חודרניות לגבי אירועים הקשורים לשירותו הצבאי ומנסה להתמודד עימם על ידי עישון מריחואנה שלדבריו מאפשר לו להיות מעט אפטי לתכנים...". בסיכומו של דבר אובחן המערער במהלך האשפוז כסובל מ- PTSDעם אפיזודה של דיכאון מג'ורי. מומחי מרכז פריד חזרו על הדברים במסגרת עדויותיהם לפני ועדת הערעורים.
11. בפסק דינה אימצה ועדת הערעורים את חוות הדעת של ד"ר בקר, על כל ראשיה. הועדה לא ראתה לדחות את עדותו של המערער באשר לגורמי מצוקתו, אך להשקפתה:
"מצבים של קונפליקט מוסרי או מצב שבו כיום המערער מתייסר בשל מה שנראה לו כפעולה לא מוסרית ולא ראויה ביחס לאוכלוסיה אזרחית אין בהם כדי לעמוד ברמה הנדרשת לאירועים מסכני חיים כנדרש ב-
ICD 10 " (פסקה 40 לפסק הדין). נאמנה להשקפתה זו הוסיפה הועדה וקבעה, כי גם מתיאורו של המערער לאירוע הירי בנער הפלסטיני עולה, שלא נשקפה סכנת חיים לו או לחבריו והמערער אף לא צפה בירי עצמו, אלא "רק" נחשף לתוצאותיו. "
מכאן שתאור זה, עם כל הקושי שבו לגבי הנסיבות וההתלבטות המוסרית שגרמו למערער, הרי שהוא לא היה חשוף לא לסכנת חיים ואף לא לאירוע שבו נורה הפלסטיני אלא רק לשלב הטיפול המאוחר יותר" (פסקה 41 לפסק הדין).
12. בחלקו השני של פסק דינה ביססה הועדה את דחיית התביעה על האדן הנוסף של חוות דעתו של ד"ר בקר, לפיו לא רק שהמערער לא נחשף ל"
טראומה" כהגדרתה במדריך המחלות הבינלאומי, אלא שהוא אף אינו סובל מתסמינים פוסט-טראומתיים, כי אם מדיכאון גרידא שאינו קשור לשירות הצבאי. בהקשר זה ציינה הועדה, בין היתר, כי המערער אינו סובל מפלאשבקים, שהם אחד התסמינים המובהקים של התסמונת דנן; הוא המשיך לשרת עד תום השירות באותם תנאי שירות, באותה יחידה ובאותו תפקיד; הוא העלה תלונות הקשורות בפוסט-טראומה רק כ-10 שנים לאחר שחרורו; הוא השתמש בסמים באופן תדיר תקופה ממושכת; לאחר השירות עבד בים המלח ונהנה מתקופה זו בחייו; אף לא ניתן להתעלם ממצוקות נפשיות מתקופת ילדותו בקיבוץ; אין מחלוקת כי המערער סובל מדיכאון, אשר חלק מהסימפטומים שלו דומים לאלו של PTSD, ונוכח מכלול הנתונים סביר להניח, כי זוהי בלבד הנה מחלתו.
13. ולסיום דבריה ראתה ועדת הערעורים לדחות את ערעורו של המערער גם מחמת התיישנות, כאשר בהקשר זה חזרה על החלטתה מיום 8/5/05.
טענות המערער
14
. ב"כ המערער טוענים, כי בחינת הראיות לאשורן מלמדת, שהמערער נטל חלק באירועים המהווים "
טראומה" לכל עניין ודבר. קביעתם של ד"ר בקר ושל ועדת הערעורים, לפיה מדובר ב"
קונפליקט מוסרי" גרידא, אינה מגלה פנים בחומר הראיות ובמדריך המחלות הבינלאומי ואינה יכולה לעמוד.
15. אשר לקביעתה הנוספת של ועדת הערעורים, לפיה אין המערער סובל מ- PTSD, נטען על ידי ב"כ המערער, כי התשתית העובדתית, שעליה נשענה חוות הדעת הראשונה של ד"ר בקר, קרסה לחלוטין, וכי את חוות הדעת השנייה נתן ד"ר בקר עם חלוף כשש שנים ומבלי שטרח לשוב ולבדוק את המערער. שתי חוות הדעת רצופות פגמים ואי דיוקים מהותיים, הן מגמתיות ושטחיות, ומן הדין היה להעדיף על פניהן את ממצאיהם ומסקנותיהם האותנטיות של רופאי מרכז פריד, אשר נעשו לצורכי טיפול במערער ולא לצורך ההתדיינות.