הכנסיה האוונגלית האפיסקופלית בישראל ואח' נ' ריאח חנא אבו אל עסל,בישופ לשעבר ואח'

החלטה

לפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט.

1.מסע משפטי זה החל עת הגישו המבקשים (התובעים) את תביעתם כנגד המשיב (הנתבע) ומספר נתבעים נוספים, בה עתרו למתן פסק דין הצהרתי וסעדים של צווי מניעה קבועים לפיהם נתבקש בית המשפט, בין היתר, להורות למשיב להימנע מלהיכנס ולעשות כל שימוש בחלקה הידועה כחלקה 27 בגוש 16503, ובבית הספר שהוקם על אותה חלקה (ת.א. 7136/07).

2.בין בעלי הדין היריבים נמנים אנשי דת וכמורה, שחלקם מילא וממלא היום תפקיד רם דרג בכנסיה האוונגלית האפיסקופלית בישראל, כגון מבקש מס' 4 – הבישופ סוהיל דוואני שמכהן מיום 1.4.2008 כבישופ של הכנסייה הנ"ל, והמשיב - ריאח אבו אלעסל אשר עמד בראש הכנסייה וכיהן כבישופ שלה בתקופה שבין 15.8.1998 ועד ליום 31.3.2007.

לאחר שההליך נוהל בבית משפט במשך כ-3 שנים, בסופו של דבר, הצליחו הצדדים להגיע להסכם פשרה שנוסח על ידם והוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, ביום 31.5.10 (להלן: "פסק הדין").

3.כעת התגלגלה לפתחו של בית משפט זה, מחלוקת נוספת שנתגלעה בין הצדדים, שבה יידרש ביהמ"ש לדון ולהכריע בשאלה אם, בנסיבות המקרה שלפנינו, ניתן לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, לכוף המשיב, בקנס או במאסר, לציית להוראות פסק הדין, שלטענת המבקשים הופרו על ידו.

4.בית המשפט ניסה להביא את הצדדים להסכמות שיביאו לסיום ההליך, אולם, ולמרבה הצער, כל הניסיונות שנעשו, לא הניבו פרי, ושוב מוצאים את עצמם אותם אנשי דת וכמורה, עומדים בפתח שערו של בית משפט זה ודורשים את התערבותו.

טענות הצדדים

5.במסגרת הסדר הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין הוסכם, בסעיף 2, כדלקמן:

"הנתבעים, לחוד וביחד, מתחייבים שלא להתערב בכלל בכל זמן שהוא בכל ענין שהוא, ללא יוצא מן הכלל, מענייני הכנסיה ובית הספר, בין אם אלה עניינים חינוכיים, פדגוגיים, ניהוליים, אדמנסטרטיביים ו/או כספיים, וזאת מבלי לפגוע, כמובן, בכלליות ההתחייבות האמורה ברישא"

עוד הוסכם, בסעיף 4, כדלקמן:

"להסרת ספקות, מוסכם על הצדדים כי הפרת הנתבעים ו/או מי מהם למי מהתחייבויותיהם הכלולות בהסדר זה לאחר שיינתן לו תוקף של פס"ד בתיק לעיל ע"י כב' ביהמ"ש, תשכלל מאליה אקט של בזיון בית המשפט, המצדיק הפעלת כב' ביהמ"ש את סמכויותיו עפ"י פקודת בזיון בית המשפט."

6.לטענת המבקשים, המשיב הפר את התחייבויותיו בהתאם לאמור בסעיף 2 הנ"ל – הפרה שגוררת אחריה באופן אוטומטי החלת סעיף 6 לפקודת בזיון בית המשפט, כפי שמורה על כך באופן מפורש סעיף 4 לפסק הדין.

בבקשתם, מפנים המבקשים למספר פניות ואירועים שלטענתם מהווים הפרה לסעיף 2 לפסק הדין. בסיכומיהם, טענו המבקשים, כי את העניינים הנדונים בסעיף 2 לפסק הדין ניתן לסווג לשלושה סוגים: א. עניינים שהינם של הכנסייה בלבד ו/או עניינים של בית הספר. ב. עניינים שהינם של התובע עצמו. ג. עניינים של הכנסייה ושל המשיב שהינם עניינים משותפים לשניהם. כשלטענת המבקשים, האיסור שהוטל במסגרת סעיף 2 לפסק הדין, הינו איסור על המשיב להתערב בעניינים שהינם מהסוג הראשון, ולא מהסוג השני והשלישי.

7.מנגד טען המשיב, כי דין הבקשה להידחות על הסף, וכי ככל שיש למבקשים טענות כלשהם כנגד המשיב, היה עליהם לנקוט בהליכים אחרים כגון, הגשת תביעה לביטול הסכם הפשרה. בסיכומיו טען המשיב, כי הפניות וההתנהגות המתוארת בבקשת המבקשים אינה מהווה הפרה של פסק הדין והם נעשו אך ורק מעצם היות המשיב איש כמורה וחבר נאמן לכנסיה אשר דואג לענייניה גם לאחר פרישתו מתפקידו. המשיב חזר והדגיש, כי לא נקבע בפסק הדין, כי יש לנתק כל קשר בינו לבין הכנסייה ופעילותה הרוחנית, פולחנית ודתית. מה גם, בפסק הדין לא נקבע מה הם הקריטריונים שלמעשה מהווים הפרה לפסק הדין שניתן ויש בהם כדי לשכלל אקט של בזיון בית משפט. עוד טען המשיב, כי בהתאם להלכה הפסוקה, הליכי אכיפה לפי הפקודה, מיועדים מעצם טבעם להתברר במהירות וביעילות וכי יש לאכוף אך ורק צווים הברורים על פניהם, ואין כל מקום להפוך את הדיון בהם להליך משפטי מלא. מה גם, מדובר בהליכים שהם מעין פליליים וכי כל ספק בדבר משמעות צו בית משפט, צריך לפעול לטובת המשיב בהליכים אלו.

דיון

8.סעיף 6(1) לפקודת בזיון בית משפט (להלן: "פקודת הבזיון") קובע כדלקמן:

"בית המשפט העליון, בית משפט מיוחד שנתכונן עפ"י סעיף 55 של דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, תהא להם הסמכות לכוף אדם בקנס או במאסר לציית לכל צו שניתן על ידם והמצוה לעשות איזה מעשה או האוסר לעשות כל מעשה"

מתן סעד המבוסס על סעיף 6 לפקודת הבזיון מותנה בקיומם של מספר תנאים:

א. הצו שלא קוים ואשר אכיפתו מבוקשת ניתן על ידי בית משפט מוסמך (להלן: "התנאי הראשון").