השופט ד' חשין:
1. בפנינו שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד סגן הנשיא צ' סגל והשופטים י' נועם ור' כרמל) בפ"ח 754/04. בהכרעת דינו מיום 9.9.04 הרשיע בית המשפט את אמג'ד דענא (להלן - אמג'ד או המערער 1) בעבירת רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן - חוק העונשין או החוק), ואילו את חוסאם דענא (להלן - חוסאם או המערער 2) הרשיע בעבירה של סיוע לרצח, לפי סעיף 300(א)(2) וסעיף 31 לחוק. השניים הורשעו על יסוד הודייתם, במסגרת הסדר טיעון, בעובדות כתב האישום המתוקן. ביום 5.12.04 גזר בית המשפט את דינם. על אמג'ד הטיל מאסר עולם, ועל חוסאם השית 14 שנות מאסר. ערעורו של אמג'ד (ע"פ 635/05) מכוון כנגד הכרעת הדין, ואילו ערעורו של חוסאם (ע"פ 636/05) הוגש כנגד גזר הדין.
העובדות כפי שהובאו בכתב האישום המתוקן
2. אמג'ד וחוסאם הם אחים, ועלאא אבו תאייה (להלן - המנוח) הוא בן דודם. בין השלושה פרץ סכסוך, לאחר שהמנוח התלונן במשטרה כנגד אמג'ד, בגין אלימות שזה הפעיל כנגד אחיו (של המנוח), ואף העיד נגדו בבית משפט.
בתאריך 28.7.04, כחצי שעה לפני חצות, פגש חוסאם את המנוח בשכונת סילוואן בירושלים, שבה התגוררו השלושה. חוסאם אמר למנוח כי הוא מעוניין לערוך "סולחה" בינו לבין אמג'ד. המנוח הסכים והלך יחד עם חוסאם לכיוון ביתם של המערערים. בהמשך אותו לילה, כשעה לאחר חצות (בתאריך 29.7.04), התעורר ויכוח, מחוץ לבית, בין המנוח לבין אמג'ד, שבמהלכו דקר אמג'ד את המנוח בליבו. מיד לאחר מכן, קפץ חוסאם על גבו של המנוח, חסם את פיו והפילו ארצה. אמג'ד הוסיף ודקר את המנוח בבטנו כ-38 דקירות, באמצעות סכינים שהחזיק בידיו. כתוצאה מן הדקירות מת המנוח.
בהמשך למתואר לעיל, שטפו המערערים את הרצפה מחוץ לביתם ואת אחד הקירות, שהוכתמו בדמו של המנוח. לאחר מכן שרפו השניים את בגדי המנוח, את הפלאפון שלו וספה שהייתה מונחת במקום, שהוכתמו אף הם בדם. חוסאם, שדרך על דמו של המנוח, אף העלים את נעליו. בהמשך גררו השניים את גופתו של המנוח אל חורשת עצים הסמוכה לביתו של המנוח, והשליכוה במקום.
לאחר מכן שבו המערערים לביתם והתקלחו. בינתיים הגיע למקום גיסו של חוסאם, עאדל אבו תאיה (להלן - עדאל), כדי לשאול אותו היכן המנוח. חוסאם ואמג'ד הודיעו לו שהמנוח מת, והראו לו את הסכינים שבאמצעותם דקרו את המנוח. חוסאם הזהיר את גיסו לבל יפצה פה, תוך שאיים עליו כי ירצח אותו ויפגע באחותו, אשתו שלו, אם יגלה זאת. עדאל עזב את הבית בבהלה לביתו של המנוח כדי לספר לאביו של המנוח את אשר אירע. דקות אחדות לאחר מכן הופיע חוסאם בבית המנוח, התיישב ליד עדאל וסימן לו בתנועה מאיימת לבל יודיע את דבר הרצח.
ההליך בפני בית המשפט קמא
3. בבית המשפט קמא יוצגו אמג'ד וחוסאם בידי אותו סניגור (עו"ד מנחם בלום). כתב האישום המקורי ייחס את עבירת הרצח לכל אחד מהשניים. במסגרת הסדר טיעון שנעשה בין הצדדים, תוקן כתב האישום באופן שעבירת הרצח יוחסה רק לאמג'ד, ואילו חוסאם הואשם בו אך בסיוע לרצח, מבלי שהצדדים הסכימו ביחס לעונש שיבקשו להטיל עליו. כאמור לעיל, השניים הודו בכתב האישום המתוקן, ובית המשפט הרשיעם בהתאם והשית עליהם - לאחר שמיעת טיעונים בעניינו של חוסאם - את העונשים שצויינו לעיל. בגזר דינו פירט בית המשפט את שיקולי הענישה שהביא בחשבון בקביעת עונשו של חוסאם:
"אין צורך להכביר מילים בדבר חומרת המעשים המיוחסת לנאשם זה, לאור התיאור שתואר לעיל בדבר חלקו בעבירה אותה ביצע. אין מקום למסר סלחני כלפי נאשם זה ושכמותו. נסיבותיו האישיות חייבות לסגת מפני האינטרס הציבורי והכללי ולכן, על מנת שידע הציבור, ידעו עבריינים פוטנציאלים וידע כמובן גם הנאשם בעצמו, יש למצות עימו הדין באופן שיבטא את תרומת בית המשפט בהדברת מעשים שכאלה. לנאשם זה עבר פלילי (ת/1), הכולל בחובו עבירות אלימות, רכוש וסמים. הוא אף ריצה בעבר שני מאסרים בפועל. לקולא, ניתן לייחס לנאשם זה את הודאתו באשמה והחיסכון בזמן השיפוטי כתוצאה מכך ... תרומת בתי המשפט להדברת מעשים דוגמת אלה שביצע הנאשם 1 [חוסאם] לא תמוצה אלא-אם-כן ישלח מבצע העבירה אל בין כתלי הכלא לתקופה ממושכת ביותר" (שם).
טענות הצדדים בערעור
ערעורו של אמג'ד
4. המערער 1, אמג'ד, טוען כי הודה בבית המשפט קמא בניגוד לרצונו האמיתי, מתוך לחץ נפשי פנימי וחיצוני, מבלי שהבין את משמעות הודייתו. לטענתו, נתון היה בלחץ נפשי קשה עקב הברירה שהוצגה לו, לפיה אם יודה הוא בעבירת הרצח, יסייע בכך לאחיו, חוסאם, שיורשע בעקבות זאת אך בסיוע לרצח. אמג'ד מדגיש, כי לא היה מסכים להודות בביצוע העבירה המיוחסת לו, לולא היה אחיו מעורב אף הוא בפרשה ובהסדר הטיעון.
אמג'ד מוסיף וטוען, כי הן הוא והן אחיו יוצגו בפני בית המשפט קמא בידי אותו סניגור, שניסה לשכנעו כי יודה הוא בביצוע עבירת הרצח, ובכך יוכל למנוע הטלת מאסר עולם גם על אחיו. במציאות זו, כך אמג'ד, היה כשל מובנה בייצוג. עוד מוסיף אמג'ד, כי הודייתו נמסרה גם בעקבות לחץ שנבע ממצב משפחתו, כפי שהסביר בתצהירו: "אציין כי מצב המשפחה שהייתה במערבולת עקב האירוע ובסכנת נקמת דם רק הוסיף ללחץ הנפשי שלי" (שם, סעיף 8).
לגופו של עניין טוען אמג'ד, כי הוא אמנם נכח בזירת האירוע בשעת מעשה, אך לא הייתה לו כוונה לגרום למותו של המנוח; ואף שהוא מאשר כי גם הוא דקר את המנוח, הרי שהוא טוען כי לא דקר אותו לפני מותו. לדידו, יש בחומר הראיות כדי לבסס טענת שכרות, טענת קינטור וכן טענה בדבר מעורבותם של אחרים באירוע. על כן, לדבריו, אם התיק יוחזר לבית המשפט קמא, קיימת אפשרות כי יזוכה מעבירת הרצח שהואשם בה.
לנוכח כל אלו, ובשים לב במיוחד לכך שדינו נגזר למאסר עולם חובה, טוען אמג'ד כי יש לאפשר לו לחזור בו מההודיה שמסר בבית המשפט קמא, כדי לאפשר את שמיעת הראיות ובירור העובדות לאשורן. לשיטתו, יש בכל הטענות שהעלה כדי להוות נימוקים מיוחדים לחזרה מהודיה, ועל כן מבקש הוא מאתנו להתיר לו לחזור בו מהודייתו, לבטל את פסק הדין בענייננו וליתן לו את יומו בבית המשפט.
5. המשיבה סבורה, מנגד, כי אין מקום לאפשר לאמג'ד לחזור בו מהודייתו ברצח המנוח. לטענתה, לא נפל כל פגם בהסדר הטיעון שהצדדים הגיעו אליו בבית משפט קמא, ונסיבות מתן ההודיה מלמדות כי אמג'ד היה מודע היטב הן למשמעות הודייתו והן לתוצאותיה. המשיבה טוענת עוד, כי הראיות בתיק זה מבססות מסקנה חד משמעית באשר לביצוע הרצח בידי אמג'ד. כן היא טוענת, כי במקרה שלפנינו לא מתעוררת בעיה של כשל בייצוגם של השניים.
ערעורו של חוסאם
6. המערער 2, חוסאם, הודיע כי מתנגד לביטולו של הסדר הטיעון ביחס אליו, וערעורו מכוון אך כנגד חומרת עונשו. לטענתו, בית המשפט קמא לא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות ולהודייתו בכתב האישום המתוקן, ותחת זאת התחשב יתר על המידה בשיקולי הרתעה. עוד טוען חוסאם, כי חלקו באירוע אינו מצדיק עונש חמור כמו זה שהוטל עליו. בהקשר זה מבהיר חוסאם, כי כל רצונו היה לערוך הסכם "סולחה" בין אחיו לבין המנוח, ובשל כך נקלע הוא לזירת האירוע. חוסאם מוסיף, כי בעת האירוע היה נתון להשפעת אלכוהול ואולי אף סמים. עוד טוען חוסאם, כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא הזמין תסקיר בעניינו, וזאת למרות חומרת העבירה שבה הורשע וחרף גילו הצעיר.