הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' פריימן

החלטה

רקע

מונחת לפניי בקשה למתן רשות לערער על החלטתו מיום 3.6.12 של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ר' וינוגרד) שניתנה במסגרת ת"א 2486/06.

עניינו של התיק שהתברר בבית משפט קמא הוא תביעה מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה–1975, שהגישה המשיבה נגד המבקשת בעקבות תאונת דרכים בה נפגעה ביום 8.8.04. ביום 28.2.11 ניתן על ידי בית משפט קמא פסק דין בתביעה זו (להלן: "פסק הדין"). במסגרת פסק הדין קבע בית משפט קמא, כי לנוכח העובדה שהנכות הרפואית שנקבעה למשיבה על ידי מומחי בית המשפט עלתה על 40%, הרי שעל פניו מצבה הרפואי עונה על תנאי הסף הקבועים בחוק לקבלת קצבת נכות כללית מהמל"ל. במצב דברים זה קבע בית משפט קמא, כי מתוך סכום הפיצויים שנפסק למשיבה במסגרת פסק הדין, "יוקפא" סכום המשקף את הגמלאות להן עשויה המשיבה לזכות אם תפנה לענף נכות כללית במל"ל. הסכום שהוקפא, על יסוד חוות דעת אקטוארית שהונחה בפני בית משפט קמא, הוא 335,000 ₪, בצירוף שכ"ט עו"ד (להלן: "הסכום המוקפא"). סכום זה הוקפא, כאמור, עד להשלמת הבירור במל"ל. לפיכך, המשיבה נדרשה על פי פסק הדין לפנות למל"ל בתביעה לענף נכות כללית ולצרף לתביעתה את חוות דעת מומחי בית המשפט ואת פסק הדין. עוד נקבע בפסק הדין, כי לא מוטלת על המשיבה החובה לערור על קביעות המל"ל. לבסוף נקבע בהקשר זה, כי אם תידחה תביעת המשיבה על ידי המל"ל או תתקבל באופן חלקי בלבד (דהיינו בסכום הנופל מהסכום "המוקפא") כי אז תשלם המבקשת למשיבה את יתרת הסכום בצירוף הפרשי הצמדה וריבית.

ביום 26.2.12 (כשנה לאחר מתן פסק הדין) הודיעה המשיבה לבית משפט קמא, כי היא פנתה למל"ל בתביעה לענף נכות כללית וכי תביעתה נדחתה, בהיעדר זכאות. עוד צוין בהודעה זו, כי המשיבה פנתה אל המבקשת בבקשה לקבל לידיה את "הסכום המוקפא", בהתאם להוראות פסק הדין, ואולם זו סירבה לעשות כן. לפיכך עתרה המשיבה מבית משפט קמא לחתום על פסיקתא לצורך פתיחה בהליכי הוצאה לפועל נגד המבקשת.

בתגובה שהגישה המבקשת לבקשת המשיבה נטען, כי מעיון בהחלטתו של פקיד המל"ל עולה שנפלה בה טעות, שכן, על פניו, ההחלטה אינה מתיישבת עם תנאי הסף הקבועים בחוק לצורך קבלת קצבת נכות כללית, בהם, כך טענה המבקשת, המשיבה עומדת.

בהחלטתו מיום 20.3.12, הורה בית משפט קמא למשיבה לפנות למל"ל בבקשה להבהיר מהי העילה לדחיית תביעתה, וזאת לנוכח טענות המבקשת.

ביום 1.4.12 הודיעה המשיבה, כי פנתה למל"ל וקיבלה מכתב דחייה מתוקן. על פי מכתב זה, העילה לדחייה הינה היעדר זכאותה של המשיבה לקבלת קצבת נכות כללית בהתחשב בתנאי הסף החלים על "עקרת בית" על פי חוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").

בהחלטתו מיום 1.4.12 הורה בית משפט קמא למל"ל להבהיר גם את הנמקתו האחרונה, וזאת לנוכח העובדה שהנמקה זו אינה עולה בקנה אחד עם העובדה שהמשיבה עבדה במשך למעלה מ-10 שנים קודם התאונה. משכך, התבקש המל"ל להבהיר מדוע החיל בעניינה של המשיבה את תנאי הסף הנוגעים ל"עקרת בית".

ביום 6.5.12 הודיעה המשיבה לבית משפט קמא, כי פנתה פעם נוספת למל"ל, וצירפה את תשובתו. בתשובה זו של המל"ל, מיום 30.4.12, נאמר, כי העובדה שהמשיבה נבדקה במסלול של "עקרת בית" נובעת מכך שהיא לא צברה 12 חודשי עבודה רצופים או 24 חודשים שאינם רצופים בפרק זמן של 4 שנים שקדמו להגשת התביעה (שהוגשה ביום 31.7.11), וזאת בהתאם לסעיף 195 לחוק. עוד נאמר בתשובת המל"ל, כי ערעור המשיבה התקבל אצלו, וכי התיק יועבר למחלקה המתאימה לצורך זימונה של המשיבה לוועדה רפואית לעררים. בנסיבות אלה ביקשה המשיבה את בית משפט קמא לקבוע כי היא מיצתה את זכויותיה במל"ל, ולהורות למבקשת להעביר לידיה את "הסכום המוקפא".

על רקע דברים אלה קבע בית משפט קמא, בהחלטתו מיום 6.5.12, כי המשיבה מיצתה את הליכיה במל"ל, ומשנדחתה תביעתה, הרי שעל המבקשת להעביר לידיה את "הסכום המוקפא".

ביום 30.5.12 הגישה המבקשת "בקשה לעיון חוזר" בהחלטתו של בית משפט קמא מיום 6.5.12. במסגרת זו טענה, כי ממכתבו האחרון של המל"ל עלה, שהמשיבה הגישה ערר. משכך טענה המבקשת, כי יש מקום להמתין עד לסיום הליך הערר בו נקטה המשיבה.

בהחלטתו מיום זה ציין בית משפט קמא, כי החלטתו מיום 6.5.12 התבססה על ההנחה שהמשיבה מיצתה את הליכיה במל"ל. ואולם לאור טענות המבקשת הורה בית משפט קמא למשיבה להבהיר האם קיים ערר תלוי ועומד במל"ל אם לאו.

ביום 3.6.12 הודיעה המשיבה לבית משפט קמא כי בעקבות החלטתו של בית המשפט מיום 6.5.12 היא פנתה למל"ל וביקשה למחוק את הערר שהוגש על ידה, וכך נעשה. בנסיבות אלה שבה וביקשה המשיבה לחייב את המבקשת להעביר לידיה את ה"סכום המוקפא".

בהחלטתו מיום 3.6.12, היא ההחלטה מושא הבקשה שלפניי, קבע בית משפט קמא כך:

"1. מאחר והתובעת ביקשה מהמל"ל למחוק את הערעור, אין עוד מקום לשוב ולהידרש למחלוקת שבין הצדדים ולעיין מחדש בהחלטה מכוחה נקבע שעל הנתבעת להעביר את יתרת הסכום לתובעת.

2. בקביעה זו אין משום הבעת דעה בעניין השאלה אם ניתן יהיה לראות פנייה עתידית של התובעת בדרך של הגשת ערעור או באופן דומה משום עשיית עושר ולא במשפט. מכל מקום, בשלב זה אין מקום להקפאת תגמולי המל"ל עד לקץ הימים רק מתוך חשש שמא התובעת תבחר לפתע לשוב ולפנות למל"ל."

על החלטה זו הגישה, כאמור, המבקשת את הבקשה שלפניי. יוער, כי המבקשת עתרה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית משפט קמא עד למתן החלטה בבקשה שלפניי, ואולם בית משפט קמא, ואף בית משפט זה (בהחלטתו של כב' השופט סובל מיום 26.7.12) דחו את הבקשה.

טענות המבקשת

לטענת המבקשת טעה בית משפט קמא בהחלטותיו מיום 3.6.12 ומיום 6.5.12 במסגרתן נקבע, כי עליה להעביר לידי המשיבה את "הסכום המוקפא". המבקשת טוענת בהקשר זה, כי על המשיבה חלה חובה לפעול בשקדנות ובתום לב למיצוי זכויותיה במל"ל. המבקשת אינה חולקת על כך שלא הייתה מוטלת על המשיבה חובה להגיש ערר על החלטת המל"ל לדחות את תביעתה. אלא שלטענת המבקשת, משהתברר כי המשיבה בחרה מיוזמתה להגיש ערר, הרי שהחלטתה למחוק את הערר ולא למצות הליך זה בעקבות החלטתו של בית משפט קמא מיום 6.5.12, מהווה התנהלות שלא בתום לב. לנוכח זאת טוענת המבקשת, כי יש לבטל את החלטתו של בית משפט קמא מיום 3.6.12 ולקבוע כי המשיבה אינה זכאית לכספים אלה. לחילופין, עותרת המבקשת לחייב את המשיבה להשלים את הליך הערר בו החלה.