פסק דין
מדובר בתביעה קטנה בסך 12,500, בגין נזק לרכב בתאונה מיום 7.8.2002. התביעה הוגשה ביום 21.6.2009, בסמוך לפני תום תקופת ההתיישנות.
שיהוי כה ניכר ללא צידוק של ממש מחייב הסבר המניח את הדעת, והסבר כזה לא נתקבל. התובע טען כי השתהה כשנה בגלל רשלנות של סוכן הביטוח שלו, אולם לא הביא כל הסבר לשיהוי הממושך מעבר לכך.
תקופת ההתיישנות לחוד, ושימוש לא ראוי בזכות לחוד. בעניין זה נקבע:
"... הלכה מלפנינו כי השתהות בפנייה לבית המשפט עלולה להפוך לשימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע, ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע - שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך המשפטי" (ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבוטור בע"מ, פ"ד נח(5) 681, 693 (2004). כן ראה: רע"א 4928/92 עזרא נ' המועצה המקומית תל-מונד. ע"ש (מחוזי יר') 2/97 הקדש ווקף מחמד נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מח 2006(3), 10506).
לא זו אף זו - שיהוי ממושך ללא צידוק, פוגע ביכולתו של הצד השני להגיב כדבעי לטענות, משום שמטבע הדברים, בחלוף תקופה נשכחים הדברים. לפיכך קבעה ההלכה הפסוקה, כי הכלל בדבר "נזק ראייתי", לפיו מוכבד הנטל על מי שגרם לנזק ראייתי המונע בירור תובענה כדבעי, יוחל גם על מקרה של שיהוי ניכר.
בענייננו, אין לדבר על הפיכת נטל, שהרי נטל השכנוע מוטל ממילא על התובע, ואולם, על תובע שהשתהה זמן כה ארוך וגרם לנזק ראייתי, מוטל נטל כבד במיוחד.
סעיף 27 לחוק ההתיישנות קובע, כי אין בהוראותיו כדי: "לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". כך, ב- נקבע, כי:
"...דיני השיהוי אינם באים במקום הוראות התיישנות סטטוטוריות, אלא הם מתקיימים לצד הוראות אלה. תקופת ההתיישנות החוקית מהווה 'הגבול העליון' לחסימת זכות התביעה ואילו השיהוי יכול שיחול בתוך תקופת ההתיישנות" (ע"א 386/90 מזאריב נ' מזאריב (פורסם בדינים עליון, כרך לב 517).
להצלחת טענת שיהוי, יש להוכיח מחד גיסא, כי השיהוי בהגשת התובענה הינו משום ביטוי לוויתור על הזכות, ומאידך גיסא, כי עקב השיהוי נעשה שינוי לרע במצבו של הנתבע. גם תום לבו של התובע רלוונטי לבחינת הטענה (ה"פ (י-ם) 1188/02, ולירו ואח' נ' ממ"י, תק-מח 2008(2), 8921 ,עמ' 8938 ור' גם: ת"ק (ראשל"צ) 312/08, מושקוביץ נ' עיריית ראשון לציון, תק-של 2008(3), 2308 ,עמ' 2309).
בענייננו, גם אם אין די בטענת השיהוי לבדה, כדי לחסום את תביעתו של התובע, הרי שהנטל המוטל עליו לנוכח השיהוי הוא כבד יותר.
בחנתי את התיק ואת העדויות שבאו בפני, ולא מצאתי כי התובע עמד בנטל המוטל עליו. לאחר ששמעתי את עדויות התובע והעד מטעמו, ואת עדות הנתבעת 1, לא מצאתי כי בנסיבות העניין, לרבות חלוף הזמן הרב, יכול אני להעדיף גרסה אחת על רעותה.
התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, נהגת הרכב שפגע, לפי הטענה, ברכב התובע, וכנגד הנתבעת 2 המבטחת של אותו רכב.
מדובר למעשה בגירסה כנגד גירסה. התובע טוען כי נסע בעיקול ימינה, והנתבעת 1 שנסעה מולו סטתה בסיבוב ממסלולה לעבר מסלולו, ואילו הנתבעת 1 טוענת כי התובע הוא שסטה ממסלולו.
העד שהביא התובע, מר שקול, ישב באולם בעת שמיעת שאר העדויות, ולכן משקלה של עדותו מופחת. יחד עם זאת, עדותו אינה מעלה ואינה מורידה לעניין לב המחלוקת. העד העיד אמנם בתחילה כי הנתבעת 1 סטתה, אולם הוא אישר בהגינותו כי הוא הסב את מבטו למקום רק לאחר התאונה, והסביר כי רק אז ראה כי רכבה של הנתבעת 1 סוטה בעיקול ימינה לאחר התאונה.
יתרה מזו, התובע המציא אישור על תיקון רכבו מיום 14.11.2002, היינו שלושה חודשים תמימים לאחר התאונה. התובע טען כי נסע ברכב כל אותה תקופה ללא תיקונו. לנוכח טיב הנזק, התקשיתי לקבל טענה מוזרה זו.
התובע צירף קבלות על מוניות בהן השתמש, לפי הטענה, בעת שהיה רכבו במוסך. התובע לא הביא הסבר מניח את הדעת לטענת נציג הנתבעת 2 לגבי שתי חשבוניות למוניות בזמנים חופפים (סומנו ב-X על גבי הנספח לתביעה). גם בכך היה כדי לפגום באמינות עדותו של התובע.
מקום הנזקים בכלי הרכב, ברכבו של התובע מצד שמאל מקדימה, ובדופן שמאל של רכב הנתבעת 1, מחליש אף הוא את טענת התובע כי הנתבעת באה מולו ונכנסה לנתיב שלו, שהרי אם כך היו פני הדברים, גם רכבה אמור היה להנזק בקדמת הרכב.
התובע תהה מדוע לא תבעה הנתבעת 1 את דמי ההשתתפות העצמית. הנתבעת 2 השיבה בהגינותה כי איננה זוכרת מדוע לא תבעה. לא כל אחד שש להדרש להליכים משפטיים מייגעים, ואין הדבר פוגם בגרסתה של הנתבעת 1.
מכל האמור לעיל עולה, כי התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת אשמתה של הנתבעת 1 לתאונה.