היולט-פקרד (ישראל) בע"מ נ' סופטוב מערכות מתקדמות (1997) בע"מ ואח'

פסק דין

בישיבת קדם המשפט מהיום, 21/2/2011, הודיעה התובעת כי היא מקבלת את הצעת בית המשפט למחוק את תביעתה. הנתבעות הסכימו למחיקה. הנתבעת 1 עתרה לחיוב התובעת בהוצאות המשפט הריאליות שנגרמו לנתבעת 1. התובעת התנגדה לכך, והמדינה (הנתבעת 2) הביעה עמדתה כי ראוי שלא לחייב בהוצאות. בהקשר להוצאות, המדינה (הנתבעת 2) היא צד "ניטראלי" במובן זה שהיא אינה מבקשת פסיקת הוצאות לזכותה ואין טענה כי יש לחייב אותה בהוצאות מי מהצדדים האחרים.

התביעה נמחקת, לבקשת התובעת.

כדי להכריע בשאלת ההוצאות ביחסים שבין התובעת לנתבעת 1 (להלן גם "הנתבעת"), ראוי להרחיב במקצת את היריעה. ראשיתו של ההליך בבקשה לצו מניעה זמני כנגד הנתבעת. מסתבר שהתובעת סיפקה בעבר לבתי חולים ציבוריים, בהזמנת משרד הבריאות, מערכות מחשב לניהול המעבדות בבתי החולים. מערכות כאלה כוללות רכיבי חומרה ותוכנה. הנתבעת התחייבה כלפי התובעת, בין השאר, לספק שירותי תמיכה למערכות אלה, שירותים שלפחות חלק מהם ניתן בזמן אמת על מנת למנוע ככל האפשר הפסקה בפעילות המעבדות או ביכולתן לספק לרופאים את תוצאות הבדיקות ללא דיחוי. החוזה שבין הצדדים קבע תקופה (בת שנים לא מעטות) שמהלכה יינתנו שירותי התמיכה בתמורה לסכומים שנקבעו בו. עוד נקבע כי ניתן יהיה להביא להארכת מתן שירותי התמיכה, אולם עבור שירותים אלה לתקופה שמתום תקופת החוזה המקורי ואילך יש לשלם תמורה המשקפת את ערך השוק של השירותים. משתמה תקופת ההתקשרות המקורית עבור מעבדות בית החולים וולפסון ולא עלה בידי הצדדים להגיע להסכמה חדשה, הוגשה התביעה שמטרתה היתה למנוע הפסקת השירותים וליצור מנגנון, שהצדדים החלו בניסיונות לגבש אותו עוד לפני כן, אשר יאפשר קביעת תמורה שתהיה מקובלת על הצדדים עבור השירותים לתקופה שתחילתה ביום סיום תקופת ההתקשרות המקורית. היות והתובעת היא ה"קבלן הראשי" המספק את מכלול שירותי המערכת למדינה והנתבעת היא קבלן-המשנה בתחום התמיכה, נדרשה גם מעורבות ו"ברכת הדרך" מצד המדינה, כמזמין וכגורם המשלם עבור מכלול המערכת ושירותיה לתובעת, למהלך ולתוצאותיו העתידיות. כאן נוצרו עיכובים שונים שראשיתם בצורך לקבל אישורו של היועץ המשפטי לממשלה למהלך שנתפס בעיני המדינה כבוררות (אישור שניתן לאחר המתנה לא ארוכה), והמשכם בשביתת הפרקליטים. כך או כך, התרשמותי בפתח הדיון הבוקר היתה כי אין התקדמות אמיתית. לפיכך עוררתי בפתח הדיון את השאלה האם יש הצדקה להמשך ההליך השיפוטי ועל רקע זה הסכימה, כאמור, התובעת למחוק את תביעתה.

לאחר ששקלתי את שאלת ההוצאות באתי למסקנה שהמקרה הנוכחי מצדיק חריגה מהכלל הרגיל, לפיו על תובע שתביעתו לא התקבלה לשפות את הנתבע על הוצאותיו הריאליות. אין בידי לומר בעת הזו שלתביעה לא היה כל יסוד, או כי טענות התובעת כפי שבאו לביטוי בתביעה נטולות בסיס. בנוסף, עסקינן בכל זאת בשירות חיוני במלוא מובן המילה, אשר במועד הנתון שבו הוגשה התביעה לא היה בידי איש זולת הנתבעת 1 לתיתו, אולם הפסקתו צפויה לסכן חיי אדם בהיקף ניכר ובאופן מיידי. בסופו של דבר נשא ההליך השיפוטי פרי חלקי במובן זה שבהחלטה מיום 1/9/2010 נקבעו "כללי משחק" שהצדדים נוהגים על פיהם מאז, המאפשרים את המשך מתן השירותים תוך כדי התהליך של קביעת התמורה לתקופה נוספת שלמרבה הצער "נתקע" לכמה חודשים, אולם יש לצפות שבסופו של דבר יביא לתוצאה שכל הצדדים יוכלו ויסכימו לחיות עמה. התובעת נטלה על עצמה, בהגשת התביעה, גם – לפחות חלקית – את תפקידה של המדינה בהבטחת התנאים להמשך מתן שירות חיוני לבריאות הציבור, ומנעה סכנה כי ייגרם נזק חמור לציבור. בנוסף, מקובלת עלי גם טענת המדינה כי חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת בעת הזאת עלול להעכיר את האווירה ולהניח מכשול על הדרך שעוד נותרה לצדדים עד אשר יגיעו לכלל התקשרות חוזית חדשה. גם זה בעיניי שיקול ראוי המצדיק הימנעות מפסיקת הוצאות כנגד התובעת.

המסקנה היא כי בנסיבות המיוחדות של העניין כפי שפורטו לעיל, אין צו להוצאות לטובת הנתבעת 1.

ניתן היום, י"ז אדר א תשע"א, 21 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.