הידקו גבעתי בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע והמחלוקת שבין הצדדים

תביעה ותביעה-שכנגד שמקורן במחלוקת על תוכנו של חוזה הביטוח שבין הצדדים. המחלוקת מתמקדת בשאלה מהו סכום הביטוח שהוסכם. למחלוקת זו, שהיא המחלוקת העיקרית בין הצדדים, מצטרפת מחלוקת משנית כדלהלן: בהנחה שהתובעת טוענת טענה שאינה אמת מבחינה עובדתית בשאלת תוכן הסכם הביטוח, האם טענה כזו היא בגדר תרמית השוללת כליל את זכותה של התובעת לתגמולי ביטוח ואף מחייבת את התובעת בהשבת אותו סכום שקיבלה מהנתבעת כמקדמה על חשבון תגמולי הביטוח, או שמא במקרה כזה זכאית התובעת לתגמולי ביטוח המבוססים על סכום הביטוח הנכון (הנמוך מזה שהיא טוענת לו). מקרה הביטוח, קיום תנאי הפוליסה בדבר מיגון והעובדה שהנזק עולה על גבול הכיסוי לנזקי פריצה כפי שנכתב בפוליסה - כל אלה אינם שנויים במחלוקת.

התובעת עוסקת בהתקנה ותיקון של ציוד הרמה ושינוע. ככלל מדובר בהתקנת ציוד כזה (מנופים) על גבי משאיות של לקוחות. ההתקנה מתבצעת במקום עסקה של התובעת, הכולל מבנה ושטח קרקע סמוך ("החצר"). עסקה של התובעת היה מבוטח אצל הנתבעת בביטוחים שתוקפם שנה אחת בכל פעם מאז שנת 2002, ברציפות. קודם לכן נערך הביטוח באמצעות אותו סוכן ביטוח בחברת הביטוח הדר, משנת 1999. אין חולק כי סכום הביטוח הכולל מפני פריצה לציוד עמד במועד הרלבנטי על כ-1,515,000 ₪. אין מדובר ב"סכום ביטוח" במובן הרגיל של המילה, אלא בביטוח (מפני פריצה) על בסיס "נזק ראשון" ובתקרת הכיסוי במסגרתו. המשמעות היא שלעניין פריצה אין בודקים קיומו של תת-ביטוח, אולם השיפוי למבוטח מוגבל לתקרה המוסכמת. בביטוחים כאלה מלכתחילה אין המבוטח מבקש שסכום הביטוח ישקף את מלוא ערך הרכוש המבוטח, אלא הוא מעריך מהו ערכו של אותו רכוש העלול, להערכתו, להיגנב בקרות מקרה ביטוח בודד של פריצה, וסכום הביטוח (וליתר דיוק תקרת הכיסוי) לעניין פריצה עומד על סכום זה. כאשר ערך הנזק שנגרם במקרה פריצה בודד נמוך מסכום זה, יהיה המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח בשיעור מלוא הנזק (בניכוי השתתפות עצמית) מבלי שתגמולי הביטוח יופחתו מחמת תת-ביטוח. כאשר ערך הנזק שנגרם במקרה פריצה זהה לתקרת הכיסוי או עולה עליה, יהיה המבוטח זכאי לתגמולי ביטוח בגובה תקרת הכיסוי (בניכוי השתתפות עצמית) ללא הפחתה בשל תת-ביטוח, ויתרת הנזק איננה מכוסה. אין חולק כי בכל אחת משנות הביטוח שקדמו לשנה הרלבנטית לתביעה, נכללה הגבלה בפוליסת הביטוח לפיה לגבי ציוד בחצר עומדת תקרת הכיסוי מפני פריצה על 500,000 ₪. אין חולק כי בפוליסה שהנפיקה הנתבעת לתובעת בגין תקופת הביטוח הרלבנטית לענייננו לא הופיעה הגבלה זו, ועל כן לפי לשון הפוליסה בשנה הרלבנטית (שתחילתה ביום 1/6/06) עומדת תקרת הכיסוי בגין נזקי פריצה על כ-1,515,000 ₪ ללא אבחנה בין ציוד המצוי במבנה לציוד המצוי בחצר. עוד יש לציין כי הכיסוי מפני נזקי אש, הכלול בפוליסה, נערך שלא על בסיס נזק ראשון אלא לפי סכום ביטוח כולל כמקובל, וסכום הביטוח מפני נזקי אש היה גבוה פי שלושה וחצי לערך מתקרת הכיסוי לנזקי פריצה. השאלה היא האם על פי המוסכם מוגבל הכיסוי בגין נזקי פריצה בחצר ל-500,000 ₪ כפי שהיה בשנים קודמות, או שהוא עומד על כ-1,515,000 ₪ (שהוא גם גבול הכיסוי לנזק ראשון מפני פריצה בכלל), כאמור בפוליסה.

ביום 9/3/07 התרחש שוד בעסקה של התובעת, במהלכו נגנב ציוד רב מחצר העסק שערכו כ-1,800,000 ₪ על פי חוות דעתו של שמאי שנשלח על ידי הנתבעת ומטעמה. לאחר ההודעה על השוד והתהליך שבעקבותיה, שילמה הנתבעת לתובעת מקדמה על חשבון תגמולי הביטוח בסך 200,000 ₪ ביום 29/3/07 (להלן "המקדמה"). התביעה היא לתשלום מלוא ההפרש בין תקרת הכיסוי הביטוחי לנזקי פריצה כפי שנכתבה בפוליסה לבין המקדמה, משוערך כחוק. התביעה-שכנגד מבוססת על הטענה כי לאחר מקרה הביטוח ביצעה התובעת מעשה שהנתבעת מגדירה אותו כתרמית, כאשר טענה שהעדרה של הגבלת תקרת הכיסוי מפני פריצה לציוד בחצר בפוליסה הרלבנטית (הגבלה שהיתה קיימת בכל השנים הקודמות) אינו תוצאה של טעות מצד הנתבעת בהנפקת הפוליסה, אלא תוצאה של בקשה של מנהל התובעת. לפי כתב התביעה-שכנגד, טענה זו היא בגדר מרמה השוללת זכאות לתגמולי ביטוח כלשהם לפי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ולכן גם מחייבת בהשבת המקדמה. השבה זו היא הסעד המבוקש בתביעה-שכנגד.

המחלוקת העובדתית העיקרית בין הצדדים ממוקדת, לפיכך, בשאלה דלהלן: מה גרם לכך שהגבלת תקרת הכיסוי לפריצה בחצר ל-500,000 ₪ לא הופיעה בפוליסה של השנה הרלבנטית: טעות של הנתבעת, או בקשה של התובעת. ניתן לנסח זאת גם כך: מה באמת הוסכם בין הצדדים לעניין תקרת הכיסוי מפני פריצה בחצר: לבטל את ההגבלה ל-500,000 ₪ החל מתחילת תוקף הפוליסה הרלבנטית, או להשאירה כפי שהיתה בכל השנים הקודמות.

חוזה ביטוח ופוליסה – הבהרה מושגית

כאן המקום להדגיש את ההבדל בין חוזה הביטוח לבין הפוליסה. אף שבציבור רווחת התפיסה לפיה מדובר במילים נרדפות, הרי שאין הדבר בהכרח כך. חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, קובע כי הפוליסה היא המסמך שהמבטח חייב לערוך ולמסור למבוטח כאשר נכרת חוזה ביטוח, אשר יכלול את פירוט זכויות הצדדים וחיוביהם. מסמך זה חייב להיות חתום על ידי המבטח. לחובה לערוך ולמסור פוליסה כאמור קיים חריג: חובה זו לא חלה על סוגי ביטוח בהם נהוג שלא לערוך פוליסה (סעיף 2(א) לחוק). האבחנה בין חוזה הביטוח לפוליסה ברורה. תחילה נכרת חוזה. לאחר שהחוזה נכרת, עורך המבטח מסמך הכולל פירוט של תוכן החוזה ומוסר אותו למבוטח. הפוליסה צריכה לשקף את תוכן החוזה. מניתוח מושגי זה עולה המסקנה הברורה, שגם התובעת (המבוטחת) אינה חולקת עליה, כי מקום שמסיבה כלשהי קיימת אי התאמה או סתירה בין תוכן הפוליסה לתוכן החוזה כפי שהוסכם, יגבר החוזה על הפוליסה. אכן, ייתכנו גם מצבים בהם יהיה מקום לקבוע כי כאשר הפוליסה שונה מן המוסכם, יש לראות את הפוליסה כהצעה נגדית של המבטח אשר במקרים המתאימים נענתה בקיבול מצד המבוטח. עוד ייתכנו מצבים בהם יראו את הפוליסה כמצג מצד המבטח בדבר קיומו ותנאיו של ביטוח, מצג אשר בנסיבות מסוימות אין המבטח רשאי לחזור בו ממנו או להתכחש לו מחמת הסתמכות עליו מצד המבוטח. ענייננו אינו נמנה עם אף אחת מקטגוריות אלו. התובעת איננה טוענת כי הציעה או ביקשה לערוך את הביטוח בתנאים שונים מאלה שנכללו בפוליסה וכי רק בדיעבד הסכימה לתנאים המפורטים בפוליסה. היא גם איננה טוענת כי הסתמכה על תנאי הפוליסה וכי עקב הסתמכות זו לא פנתה לנתבעת בבקשה לבטל את ההגבלה על תקרת הכיסוי לנזקי פריצה לחצר. טענתה העובדתית היחידה היא כי הפוליסה אכן משקפת את בקשתה המפורשת, עובר לחידוש הביטוח, לבטל את ההגבלה האמורה. על כן השאלה היחידה העומדת לדיון בהקשר זה היא כפי שהוגדרה לעיל: האם ביטול ההגבלה האמורה בפוליסה שתקופתה מיום 1/6/06 הוא תוצאה של הסכמה של הנתבעת לבקשה כזו מצד התובעת, או שלא היתה בקשה כזו וביטול ההגבלה נובע רק מטעות של הנתבעת בהקלדת נתוני הפוליסה.

האם חל סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על מסירת עובדות כוזבות לגבי תוכן חוזה הביטוח

טרם הדיון במחלוקת העובדתית וההכרעה בה, יש לבחון מה תהיה התוצאה המשפטית של הכרעה אפשרית לטובת הנתבעת במחלוקת העובדתית הנ"ל. ניתן לנסח שאלה זו כך: אם ייקבע כממצא שבעובדה כי גרסת התובעת, לפיה ביקשה להסיר את ההגבלה לתקרת הכיסוי לנזקי פריצה בחצר, אינה אמת, האם יש להחיל על התובעת במקרה כזה את הוראת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, השוללת כליל את זכותו של מבוטח לתגמולי ביטוח במקרים מסוימים של תרמית מצידו. אני סבור שהתשובה שלילית. זאת גם בהנחה שהממצא העובדתי הוא שגרסת התובעת לגבי תוכן חוזה הביטוח אינה אמת וכי עסקינן בתרמית שנועדה כדי להגדיל את תגמולי הביטוח (פי שלושה לערך) ביחס למגיע על פי המוסכם.

הטעם לכך נעוץ בפרשנות הראויה, לדעתי, של סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, פרשנות המבוססת על ההצדקה לקיומו של סעי 25 האמור. סעיף זה מטיל על מבוטח, הפועל בדרך שעולה כדי תרמית בתחומים הנזכרים בו, סנקציה חמורה וקיצונית של שלילה מוחלטת של זכאותו לתגמולי ביטוח. בדין הכללי, תובע שתביעתו לא הוכחה (מקום שעליו הנטל להוכיחה), לרבות תובע שהתברר כי תביעתו נגועה בתרמית מצידו, ילקה בכך שתביעתו תידחה ואין צורך בהוראת חוק מיוחדת לשם כך (ואכן אין בנמצא בדין הכללי הוראה מקבילה להוראת סעיף 25 האמור – בדיני החוזים הכלליים והמיוחדים, בדיני החיובים האחרים ובדיני הקניין). תובע בתביעה שחוק חוזה הביטוח אינו חל עליה, אשר חלק מתביעתו יסודו באמת וחלק אחר נגוע בתרמית מצדו (כגון הוספה בתרמית של רכיב כוזב לתביעה מוצדקת כדי להגדיל את היקף הסעד שיינתן), יזכה בתוצאה המקבלת את התביעה בחלקה האמיתי ודוחה את החלק הנגוע בתרמית. רק בתחום תחולתו של חוק חוזה הביטוח, גם תובע שתביעתו כוללת הן חלק אמיתי והן חלק שמקורו בתרמית ילקה בכך שכל התביעה תידחה, גם אם החלק הנגוע בתרמית אינו גדול ביחס לאותו חלק של התביעה שיסודו בדברי אמת. זו סנקציה קיצונית שההצדקה לה נעוצה בפערי המידע הקיצוניים בין המבטח למבוטח בכל הנוגע למקרה הביטוח, לנסיבות הקונקרטיות בהן אירע, להיקף הרכוש שניזוק ולשאר הנסיבות האופפות את מקרה הביטוח ואת התביעה לתגמולי ביטוח. פער מידע זה הוא טוטאלי. בעוד למבוטח, אישית או באמצעות מי מטעמו, שליטה ברכוש המבוטח ובנסיבות של מקרה הביטוח ושל פרטי הנזק שנגרם בגינו, הרי המבטח חסר כל שליטה על הרכוש ועל הנסיבות, וכל (או לפחות עיקר) המידע שברשותו נמסר לו מפי המבוטח או הבאים מטעמו וממסמכים שבשליטתם. כדי להגיע למידע חיצוני כלשהו שמקורו אינו במבוטח ובנציגיו, על המבטח להשקיע משאבים ניכרים וגם אם ייעשה כן עדיין עיקר המידע, הנתונים והעובדות לא יוכלו להתברר ממקור שאינו תלוי במבוטח. פער מידע קיצוני זה עלול להיות בגדר פרצה הקוראת לניצול לרעה בהיקפים נרחבים בדמות מעשי תרמית המיועדים לקבל תגמולי ביטוח שכולם או מקצתם אינם מגיעים למבוטח אלמלא התרמית. תרמית כזו יכול ותלבש צורות שורות ומגוונות: החל במבוטחים שפוגעים ברכוש המבוטח או מעלימים אותו בעצמם או באמצעות מי מטעמם וגורמים בכך למה שנחזה להיות מקרה ביטוח, דרך מבוטחים המוסרים ביודעין מידע כוזב על היקפו וטיבו של הרכוש שניזוק או אבד באירוע שהוא לכשעצמו בגדר מקרה ביטוח אמיתי, דרך מי שמוסרים ביודעין מידע כוזב על קיומם של אמצעים להפחתת הסיכון ("מיגון"), על טיבם המדויק או על מצבם במועד הרלבנטי כדי ליצור ביודעין מצג כוזב כאילו קוימו התנאים שנקבעו בחוזה הביטוח על ידם במועד הרלבנטי, ועוד. למבטח הנתקל במעשי תרמית מסוג זה צפוי קושי גדול בחשיפתם ובהוכחתם, וכדי שיהיה לו בכלל סיכוי לחשוף את התרמית הוא נדרש להשקעה ניכרת של ממון ומאמץ. הן מעשי התרמית עצמם והן המשאבים הנדרשים כדי לחשוף חלק כמה שיותר גדול מהם, מביאים בסופו של יום לעליית הוצאות המבטח הן בשל תשלום תגמולי ביטוח שאינם מגיעים בדין והן בשל עלויות הבירור של התביעות ובדיקתן כדי לאתר ככל האפשר מעשי תרמית. עלייה כזו סופה שיש בה כדי להביא להתייקרות הביטוח, תוצאה המנוגדת לאינטרס הכלכלי והחברתי התומך בכך שאנשים ועסקים יערכו ביטוחים כדי להתגונן מפני סיכונים, למנוע קריסה כלכלית של עסקים ומשקי בית כתוצאה מפגעי טבע וממקרי ביטוח נוספים, ועוד. בהיקפים גדולים עלולה התופעה גם להגיע לכדי סיכון יציבותם של המבטחים – יציבות שהיא אינטרס כלכלי וחברתי ממדרגה ראשונה עד כדי שהוא מצדיק רגולציה נרחבת ביותר של ענף הביטוח. זוהי ההצדקה לסנקציה הקיצונית שסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח קובע, שמטרתה להרתיע מבוטחים מפני הפיתוי לנצל לרעה, במרמה, את פערי המידע המוחלטים לטובתם בהקשר של תביעה לתגמולי ביטוח.

כאשר התרמית המיוחסת למבוטח נוגעת לתוכנו של חוזה הביטוח, הרציונל האמור אינו חל משום שחוזה נכרת ותוכנו נקבע על ידי שני הצדדים (בין שקיים תיווך ביניהם ובין אם לאו). לגבי תוכן חוזה הביטוח לא קיים פער עצום במידע עד כי המבוטח לבדו שולט על כל המידע הרלבנטי, והמבטח נעדר כל יכולת עצמאית לקבל מידע כזה בזמן אמת. ממילא אין הצדקה להחיל על סיטואציה כזו את התוצאה הקיצונית שעליה מורה סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח. בנסיבות כאלה, סנקציה השוללת מהמבוטח גם את המגיע לו בדין על פי חוזה הביטוח כפי שאכן הוסכם ונכרת רק משום שחלק מתביעתו מבוסס על גרסה שאינה אמת לגבי תוכן החוזה, היא סנקציה שאינה מידתית. היא פוגעת בזכויות המבוטח מעל לדרוש, ומפלה ללא הצדקה עניינית בין מבוטח בנסיבות שתוארו לעיל לבין תובע אחר, שאינו תובע מכח חוזה ביטוח, שחלק מתביעתו מבוסס על האמת וחלק אחר הוא כוזב ומיועד לנסות ולהגדיל את הסכום שהתובע יזכה בו. על כן ראוי לפרש את סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח כך שלא יחול על תרמית שעניינה תוכן חוזה הביטוח.

פירוש כזה הוא לא רק רצוי וראוי, אלא גם אינו סותר את לשון הסעיף. אכן, הסעיף אינו מדבר רק בתרמית לגבי מקרה הביטוח אלא גם בתרמית בדרך של מסירת עובדות כוזבות "בנוגע לחבות המבטח", אולם גם את החלק הזה של הסעיף ניתן ליישם כך שיישאר בו תוכן ממשי מבלי שיחול על תרמית שעניינה תוכן חוזה הביטוח. לטעמי, חלק זה של הסעיף חל על מסירת עובדות כוזבות לגבי אלה: ערך הרכוש שניזוק ותוכנו; ערכו ותוכנו של כלל הרכוש המבוטח (מקום שבו חלים הכללים בדבר תת-ביטוח), במטרה להסתיר או לצמצם תת ביטוח קיים; קיומם ומצבם של אמצעים להקלת הסיכון, שנועדה להסתיר הפרה של הוראות הפוליסה לגביהם בכלל או בעת מקרה הביטוח; וכיוצא באלה. נמצא כי מבחינה לשונית ועניינית אין הכרח להחיל את סעיף 25 לחוק גם על תרמית לגבי תוכן חוזה הביטוח, רק כדי למלא בתוכן אותו חלק של הסעיף העוסק בעובדות כוזבות לגבי חבות המבטח שאינן מתייחסות למקרה הביטוח עצמו.

לאחר שמצאנו כי החלת סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח על מסירת עובדות כוזבות לגבי תוכן הסכם הביטוח אינה רצויה ומידתית ואינה נובעת מהרציונל שעליו מבוסס הסעיף ואף אינה מתחיבת מלשונו, לא נותר אלא לקבוע כי הוראות סעיף 25 האמור אינן חלות על מבוטח המוסר מידע כוזב לגבי תוכנו של חוזה הביטוח עצמו, גם אם הדבר נעשה אגב בירורה של דרישה או תביעה לתגמולי ביטוח ובמטרה לקבלם ללא זכות או להגדילם מעבר למגיע. מקביעה זו נובע כי במקרה כזה יהיה דינו של המבוטח כדין כל תובע שחלק מתביעתו כוזב וחלק אחר אמיתי: הוא יזכה במה שמגיע לו באמת, ואילו החלק הכוזב של תביעתו יידחה. יישום גישה זו על ענייננו מחייב לומר כי גם לפני קביעת ממצאי העובדה במחלוקת העובדתית לגבי תוכן חוזה הביטוח, דין התביעה-שכנגד להידחות משום שיש לדחות טענת המבטחת לפיה אם גרסת המבוטחת לגבי תוכן חוזה הביטוח היא כוזבת, הרי שעליה להשיב את הסכום שקיבלה כמקדמה על חשבון תגמולי הביטוח. עוד נובע מהניתוח האמור כי בכל מקרה יש לקבל לפחות חלק מהתביעה ולחייב הנתבעת לשלם לפחות את ההפרש בין הסך של 500,000 ₪ (צמוד מיום 1/6/06) לבין המקדמה ששילמה לתובעת.

הראיות וניתוחן

שמעתי חמישה עדים. מטעם התובעת העידו מנהלה, מר סיני גבעתי; מר חיים בוטבול; ומר אייל חטואל (השמאי שערך את שומת הנזק לבקשת הנתבעת). מטעם הנתבעת העידו מר אלישע כהן ומר יוסי שיר-עז. מר אלישע כהן הוא סוכן הביטוח שתיווך בין הצדדים בביטוח הרלבנטי במהלך השנים מ-1999 ואילך (להלן "הסוכן"). מר שיר-עז הוא עובד הנתבעת, והיה החתם שטיפל בביטוח של התובעת. הנתבעת הודיעה בשעתו כי בידה גם דו"ח חקירה וכי תצהיר החוקר יוגש לאחר תום שמיעת ראיות התובעת, אולם ויתרה בסופו של דבר על הגשת תצהיר החוקר ועל העדתו של החוקר.

גרסת התובעת כפי שנשמעה מפיו של מר גבעתי היתה כי הוא ביקש, בעל פה (ככל הנראה טלפונית) מהסוכן להסיר את המגבלה של 500,000 ₪ לגבי נזק ראשון בפריצה לחצר, לקראת חידוש הפוליסה הצפוי ביום 1/6/06. הוא הסביר כי עשה כן משום שידע שהתובעת קיבלה או עומדת לקבל נציגות של יצרן ציוד נוסף, שמוצריו אינם מתחרים ישירות במוצרים של היצרן או היצרנים שהתובעת ייצגה עד אז. לפיכך צפה גידול במלאי. הואיל וכמות הציוד שניתן לאחסן או להחזיק במבנה מוגבלת, צפוי הגידול לבוא לידי ביטוי בחצר. זוהי לטענתו הסיבה לכך שביקש לבטל את מגבלת תקרת הכיסוי לנזקי פריצה בחצר. עובדתית מתברר שההזמנה הראשונה מאותו ספק נוסף התבצעה רק לאחר תחילת תקופת הביטוח על פי הפוליסה הרלבנטית. עוד התברר שסכום הביטוח הכולל מפני נזקי אש לא הוגדל והתובעת לא ביקשה את הגדלתו. לכאורה, עובדה זו עומדת בסתירה לטענה שסך כל המלאי צפוי לגדול. לסתירה זו השיב מר גבעתי כי הוא אינו מייחס סבירות גבוהה לסיכון אש, וכי בשריפה שפקדה את המפעל לפני כעשרים שנה נגרם נזק מועט בלבד. על כן לא ביקש להגדיל את סכום הביטוח הכללי מפני אש אף שהגדלת המלאי תביא לקיומו של תת-ביטוח במקרה של מימוש סיכון האש. כאשר נשאל מדוע לא הגדיל במסגרת חידוש הביטוח את סכום הביטוח מפני הפסד רווחים מאותו טעם שבגינו ביקש לדבריו לבטל את המגבלה לגבי תקרת הכיסוי מפני פריצה בחצר (הגידול הצפוי בהיקף הפעילות), השיב כי "אינו מאמין" בסעיף הזה וכי כיום אין לו כיסוי מפני הפסד רווחים כלל. שתי תשובות אלה הוצגו על ידי הנתבעת כבלתי סבירות, אולם אני סבור כי אין אלה פני הדברים. ככלות הכל, אין מדובר בביטוחי חובה. עריכת ביטוח רכוש לעסק היא החלטה שבה בעל העסק או מנהלו צריכים לשקול את עלות הביטוח (ולעיתים גם עלויות נלוות של מיגון) כנגד תוחלת הנזק הצפוי. אין בנמצא חישוב מדויק, והדברים תלויים לא רק בהערכת הנוגע בדבר (הערכה העשויה להשתנות בחלוף הזמן ולאור ניסיון מצטבר) אלא גם באופיו של המחליט. בתורת הכלכלה נהוג להבחין בין טיפוסים "אוהבי סיכון" לכאלה שהם "שונאי סיכון". ככל שאדם שייך יותר לטיפוס "שונאי הסיכון", כך תגדל נכונותו ואף שאיפתו לרכוש כיסוי ביטוחי רחב ומקיף ככל האפשר, ולהיפך. מר גבעתי שייך, לפי התרשמותי, במידה של ממש לקבוצת "אוהבי הסיכון". הראיה החותכת לכך היא עצם העובדה שבחר לערוך ביטוח מפני פריצה על בסיס "נזק ראשון" ולא בדרך המקובלת של סכום ביטוח המשקף את שווי המלאי הצפוי. הוא נהג כך בעקביות, ובמשך שנים רבות לא עדכן את גבול הכיסוי מפני נזקי פריצה. כך לא נוהג "שונא סיכון", אלא מי שמוכן ליטול סיכון מסוים מתוך הערכה כי נטילת הסיכון כדאית יותר מרכישת ביטוח כנגד אותו סיכון. הדפוס שעולה משתי התשובות שנתן מר גבעתי בדבר אי הגדלת סכום הביטוח מפני אש והכיסוי לאבדן רווחים נוכח הגידול הצפוי במלאי ובפעילות בשנת הביטוח שתחילתה ביום 1/6/06, מתיישב היטב עם דפוס הפעולה הכולל שלו בנושא הביטוח. על כן אין זה בלתי סביר בעיניי שהוא החליט לתת ביטוי לאותו גידול צפוי רק במישור ביטול מגבלת הכיסוי כנגד פריצה בחצר, מבלי להגדיל במקביל גם את סכומי הביטוח המקיף והביטוח מפני הפסד רווחים.

גרסת הנתבעת היא כי אותה בקשה של מר גבעתי לביטוח ההגבלה הנזכרת לעיל לא היתה ולא נבראה. במסגרת טענה זו הועלו כמה טענות-משנה עובדתיות: הראשונה – כי כל שינוי בתנאי הביטוח נערך ותועד במסמך בכתב שנשלח על ידי התובעת; השניה – כי ביטול אותה הגבלה לתקרת כיסוי פריצה בחצר היה מביא להגדלת דמי הביטוח ("פרמיה"). טענה עובדתית שלישית של הנתבעת, שבאה כדי להסביר כיצד בכל זאת נעלמה ההגבלה האמורה מהפוליסה שתקופתה החל ביום 1/6/06, היא כי במהלך שנת הביטוח שקדמה לתחילת הפוליסה מוזגו עסקי חברת הביטוח "אריה", שבה נערכו הביטוחים עד אז (החל משנת 2002) לתוך עסקי חברת הביטוח "כלל" (שתי החברות נמנות עם אותה קבוצה). כתוצאה מכך לא ניתן היה עוד לחדש את הפוליסה כפי שהיא לתקופה נוספת, אלא נדרש להקלידה מחדש בשלמותה מכיוון שמבנה ההקלדה ("פורמט") של הפוליסות של "כלל" שונה מזה של "אריה". הטענה היא כי מגבלת הכיסוי לנזקי פריצה בחצר פשוט נשמטה בעת ההקלדה הזו, שנדרשה לצורך חידוש הביטוח לתקופה שמיום 1/6/06 ואילך. אבחן האם הוכיחה הנתבעת שלוש טענות עובדתיות אלה.

הראיות שהובאו לתמיכה בטענה העובדתית הראשונה דלעיל היו דלות מאד. הוצג מספר זעום (חמישה) של מסמכים שהתובעת ערכה בנושא שינויים בביטוח לאורך כל השנים בהן בוטחה אצל הנתבעת (וליתר דיוק ב"אריה", היינו משנת 2002). על פניו ברור שמסמכים אלה רחוקים מלהוכיח את הטענה שכל שינוי בביטוח, במהלך תוקפה של פוליסה או בעת החידוש, נתמך בפנייה בכתב של התובעת. מיעוט המסמכים על פני התקופה הארוכה שבה מדובר מתיישב יותר עם גרסת התובעת כי מסמכים בכתב נערכו רק כאשר סוכן הביטוח ביקש שיישלחו אליו ולא כדבר שבשגרה, מאשר עם גרסת הנתבעת (שעדיה לא ידעו להסביר מדוע הציגו ואיתרו רק מסמכים כה מעטים). יתרה מכך: סוכן הביטוח, שכזכור העיד מטעם הנתבעת, נחקר בנקודה זו וכן נשאל לגביה על ידי בית המשפט. תשובותיו הותירו את הרושם הברור שאמירתו בתצהיר בנקודה זו, שהנתבעת מצטטת בסיכומיה כאילו לא נחקר המצהיר, היא אמירה שהוא אינו יכול לעמוד מאחוריה וכי היא אינה משקפת את האמת העובדתית (אף כי קשה לחלוק על כך שהיא משקפת נוהל עבודה רצוי וראוי). אם נוסיף לכך את העובדה שמסמכים המתעדים שינויים אחרים בביטוח לא הוצגו ולא ניתן לכך הסבר הראוי להתקבל, התוצאה המתחייבת היא שהטענה העובדתית בדבר קיום שיטה עקבית של תיעוד בכתב מטעם התובעת לכל שינוי בביטוח לא הוכחה, והראיות שהביאה הנתבעת עצמה מתיישבות יותר עם גרסת התובעת כי תיעוד בכתב היה נערך על ידו רק לבקשת הסוכן ולא בכל שינוי בביטוח, מאשר עם גרסת הנתבעת לפיה כל שינוי היה מגובה במסמך בכתב של התובעת.

אותו דין חל גם על הטענה השניה שלפיה ביטול ההגבלה נשוא הדיון היה מביא לגידול בדמי הביטוח. הטענה נטענה על דרך הסתם. העד הרלבנטי היחיד בהקשר זה, מר שיר-עז, לא ידע לומר בכמה, אם בכלל, היו דמי הביטוח מתייקרים. הוא גם לא ידע לומר על בסיס איזה חישוב נקבעו דמי הביטוח בשנה שקדמה לשנה הרלבנטית. חקירתו לימדה שכנראה מדובר בדמי ביטוח שלא נקבעו כתוצאה מחישוב אמיתי שנערך לפי תעריף המבוסס על מאפייני הסיכון, אלא בקביעת דמי הביטוח בסכום "עגול" (10,000 ₪ לשנה) שעל פניו נקבע שרירותית ומשיקולים מסחריים. הוא לא ידע בכמה היו מתייקרים דמי הביטוח, ולמעשה אישר שאין בנמצא תעריף מוגדר שעל פיו פועלת הנתבעת בקביעת דמי ביטוח לביטוח כזה. מקום שבו נראה שדמי הביטוח נקבעים שלא על בסיס חישוב תעריפי המבטא את מאפייני הסיכון, אין זה ברור כלל שהשינוי נשוא הדיון היה בהכרח מביא להגדלת דמי הביטוח. יובהר: אין מדובר בטענה כי אילו ידעה המבטחת את מצב הדברים לאמיתו, היתה עורכת את הביטוח בדמי ביטוח גבוהים יותר. טענה כזו מקימה הגנה חלקית למבטחת במקרה של תביעת תגמולי ביטוח כאשר המבטח אינו מגלה למבטח מידע שחובה לגלותו עובר לכריתת חוזה הביטוח, ולו היה מובא אותו מידע לידיעת המבטחת היה מביא להתייקרות דמי הביטוח. במקרה שבפנינו שאלת דמי הביטוח מועלית בהקשר אחר לגמרי. השאלה שבפנינו היא מהם תנאי הביטוח, או מהו תוכנו של חוזה הביטוח (בהקשר של תקרת הכיסוי לנזקי פריצה בחצר). בהקשר לשאלה זו טוענת הנתבעת בין היתר כי אילו אכן הוסכם עמה על ביטול ההגבלה, שנהגה עד לחידוש האחרון, לתקרת הכיסוי לנזקי פריצה בחצר, היה הדבר מביא לכך שדמי הביטוח היו מתייקרים בהשוואה לאלה שנהגו בשנים הקודמות כאשר ההגבלה האמורה חלה. העדר התייקרות כזו הוא לשיטת הנתבעת בגדר ראיה נסיבתית לכך שלא הוסכם על ביטול אותה הגבלה במסגרת חידוש הפוליסה. כאמור לעיל, ניתוח הראיות מלמד כי הנתבעת לא הוכיחה שאכן היתה מייקרת את דמי הביטוח לו התכוונה והסכימה לביטול ההגבלה האמורה. זאת ועוד: לעניין המו"מ על כריתת חוזה הביטוח, הכלל הוא שהסוכן הוא שלוחו של המבטח. אם סוכן הביטוח ידע על הבקשה לביטול ההגבלה נשוא הדיון ולא הודיע מעולם לתובעת כי בקשתה זו נדחתה או שקבלתה כרוכה בהתייקרות דמי הביטוח, הרי אפילו אם הנתבעת עצמה כלל לא ידעה על כל זה ובאמת ובתמים פשוט נשמטה אותה הגבלה בעת הקלדת הפוליסה, אין בכך כדי להועיל לנתבעת מחמת היות הסוכן שלוח שלה, כאמור.