הטלת אחריות אישית על בעלי מניות ומנהלי חברה שפורקה

השופט א' רובינשטיין:

א.        ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת קרת-מאיר) מיום 5.3.06 בתיק בש"א 20278/03, בגדרה הוטלה על שבעת המערערים אחריות לפי סעיף 374 לפקודת החברות (נוסח חדש), תשמ"ג-1983 (להלן הפקודה).

רקע

ב.        בשנות התשעים עסק המשיב 1 (להלן המשיב) בשיווק דירות שבנתה חברת א.צ. ברנוביץ החזקות והשקעות בע"מ (להלן החברה). בהמשך התגלע סכסוך לגבי שכרו של המשיב, ולאחר הליכים משפטיים בערכאות שונות (ראו ע"א 2622/00 א.צ. ברנוביץ החזקות בע"מ נ' עו"ד יקותיאל נתנזון (לא פורסם)) - נפסקו לטובתו 1.7 מליון ש"ח (נכון לסוף שנת 2003). לאחר שהליכי הוצאה לפועל כשלו, הוגשה בקשת פירוק - וביום 8.10.03 הורה בית המשפט על פירוק החברה (פש"ר 1206/03). ביום 9.11.03 הגיש המשיב "בקשה לחיוב נושאי משרה בחובות החברה" (בש"א 20278/03), בה נטען כי המערערים, בעלי מניות בחברה - המערערים 3-1 שימשו גם מנהלים, המערערים 6-4 היו שותפים בניהול - ניהלו את החברה תוך כוונה לרמות את נושיה, ומתוך שימוש שלא כדין בכספיה. ביום 5.3.06 קיבל בית המשפט את הבקשה.

ג.        במישור העובדתי קבע בית המשפט, כי החברה היא שקיבלה את הזכות לבניית הפרויקט ממינהל מקרקעי ישראל והיא שהתקשרה עם המשיב, אלא שביצוע הפרויקט הועבר לחברת א.צ. ברנוביץ ובניו - קבלנות ובניה בע"מ, שבהמשך שונה שמה לג.א.מ. בני אברהם ניהול פרויקטים (להלן החברה המבצעת), אשר הוחזקה "פחות או יותר בידי אותה קבוצת בעלי מניות" (עמ' 11). בית המשפט קיבל את עמדת המערערים לפיה לא היה פסול עקרוני במודל עסקי זה:

"מדובר בקבוצת חברות שפעלה כגוף-אחד במסגרת מטרה משותפת, תוך חלוקת עבודה - ובכך לכשעצמו אין כל פסול. החברה האחת, היא 'הבעלים' כלפי המינהל, בעלת האישורים, ובענייננו, גם המוח המתכנן ו'היד החותמת' שנשאה בהתחייבויות משפטיות לצורך הפרוייקט. ה"יד המבצעת" היא החברה הקבלנית, אליה הועברו רוב-רובם של המשאבים, תוך שהיא מחזירה לפי הצורך לחברה כספים לתשלום הוצאות" (עמ' 16).

ד.        ברם, נקבע כי כל ההכנסות מהפרויקט (אשר נקבע שהיה רווחי, שלא כטענת המערערים) הועברו לחברה המבצעת, שהתחייבה להעביר לחברה מדי שנה סכום פעוט של 50,000 ש"ח בלבד - קרי, אף פחות מהתחייבויותיה כלפי המשיב. נקבע כי בפועל היתה מערכת היחסים בין החברות של "העברה לפי תשלום נדרש" (עמ' 17), ובמקום אחר "בשיטת 'רוצה משלם - לא רוצה, לא משלם'" (עמ' 21, ההדגשה במקור). דהיינו, על מנת לעמוד בהתחייבויותיה היתה החברה מקבלת כספים גם מעבר לקבוע בהסכם - דבר שלא נעשה ביחס לחלק ניכר (20%) משכרו של המשיב (היתר שולם); חלק זה הוא נשוא הליכים אלה.

ה.        עוד נקבע כי רוכשי הדירות העבירו לחברה כספים שהיו יכולים לכסות את שכרו של המשיב, ולפיכך שבהעברתם לחברה המבצעת, אשר בבוא העת נמנעה מהעברת שכרו של המשיב - יש משום שימוש לרעה בהפרדה בין החברות, שיתכן שהיא לגיטימית כשלעצמה כאמור (עמ' 21). נקבע כי:

"המבנה המשפטי אשר יצרו המשיבים יצר סיכון ברור אשר גולגל במודע בסופו של דבר על הנושים, אשר הם והחברות בבעלותם בחרו שלא לשלם את חובם" (שם; ההדגשה הוספה - א"ר).

בית המשפט התייחס לעדות המשיב, לפיה במהלך הדיון בערעור על גובה שכר הטרחה אמר לו בא כוחם דאז של המערערים (עו"ד י' גבר) כי "רצוי להתפשר, שאם לא כן ירוקנו מרשי את החברה מנכסיה, ולא תהיה לי כל אפשרות לממש את פסק הדין" (סעיף 24 לתצהיר המשיב שהוגש לבית המשפט קמא). נקבע שסביר "להניח כי אמירה כזו... יש לה משקל לא מועט בכל האמור בהלך הרוח ודרכי הפעולה של המשיבים (המערערים - א"ר), אשר היוו את הבסיס לאמירה. אמירה זו משתלבת גם במסכת הראייתית הכללית העולה מניתוח העדויות, ובעיקר מניתוח העובדות שאינן שנויות במחלוקת" (עמ' 17).

ו.        במישור המשפטי נקבע כי "הרחקת נכסים מנושה על ידי העברתם לצד ג'... הוכרה כפעולה מובהקת שלא כדין שיש להחיל עליה את הוראות סעיף 374 לפקודה" (עמ' 19, תוך הפניה לפש"ר (תל-אביב-יפו) 1034/02 עו"ד עופר בר-און בתפקידו כמפרק חברת חניון המרכבה חולון בע"מ נ' אפרים אליהו (לא פורסם) - השופטת, כתארה אז, אלשיך; להלן פרשת חניון המרכבה). הוטעם כי ביחס לסעיף זה אין צורך להוכיח כוונת מרמה (עמ' 18), ושבנסיבות - אף שביסוד הפיצול בין החברות כשלעצמו יתכן שעמד מניע עסקי לגיטימי - השתמשו המערערים בהעברת הכספים "שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה" (כלשון סעיף 374), והם חויבו, ביחד ולחוד, להשיב לקופת הפירוק סכום זהה ליתרת שכר הטרחה שחבה החברה למבקש. בית המשפט הכריע גם בשורה של טענות סף שאין צורך לדון בהן לענייננו. כלפי החלטה זו הוגש הערעור שבפנינו.

טענות המערערים

ז.        (1) אי התקיימות היסודות הלא חיוביים שבסעיפים 374-373: נאמר כי בית המשפט קמא קיבל את הטענה, שהעברת הכספים בין החברות נעשתה כחלק מפעילות עסקית לגיטימית, שכללה התחייבות החברה המבצעת לכסות את התחייבויות החברה, ולפיכך אין מתקיימים היסודות השליליים שבסעיף 373 ("כוונה לרמות"), ושבסעיף 374 ("שלא כהוגן") - לא כל שכן שעה שקיימת חובת הוכחה מוגברת של יסודות אלה (תוך הפניה לע"א 7516/02 ד"ר דוד פישר נ' רו"ח צבי יוכמן (טרם פורסם); להלן פרשת פישר). הוטעם, כי אחריות לפי סעיפים 374-373 תוטל רק במקרים בהם הוכח כי בעל התפקיד ניסה לקדם אינטרס אישי שלו (שוב תוך הפניה לפרשת פישר), בעוד שבמקרה דנא נקבע מפורשות כי המערערים לא נטלו מהכספים לכיסם, ושהתנהלות החברה לא נעשתה למען קידום אינטרס פרטי. נטען כי הסיבה היחידה לכך שהמשיב לא קיבל את מלוא שכרו היא העובדה שמכלול החברות - לרבות החברה המבצעת - נקלע לקשיים, ובסופו של דבר לחדלות פירעון. הוזכר כי בית המשפט קמא קבע, שהמודל העסקי היה לגיטימי אילו היו המערערים דואגים "באופן סביר להותרת משאבים זמינים לתשלום החובות לנושים" (עמ' 21) - ונטען כי התחייבות החברה המבצעת עונה על דרישה זו, אלא שכאמור האשכול כולו  קרס.

            (2) "הערך המוגן" בסעיפים 374-373: נטען, כי סעיפים 374-373 מתייחסים לעוולה של בעל תפקיד כלפי החברה, בעוד שכאן הטענה היא לנזק שנגרם למשיב אך לא לחברה. עוד נטען, כי סעיף 374 הוא סעיף פרוצדורלי שאינו מעלה או מוריד באשר לחבויות המהותיות.

           (3) ידיעת המשיב על מודל הפעילות העסקית של החברות: נטען כי המשיב היה מודע למודל העסקי, שכן חתם עם המערערים על חוזה הנוגע לפרויקט אחר, בו נאמר מפורשות שהחברה המבצעת היא שתבנה. נטען כי המשיב ניסה להסתיר מבית המשפט אותו הסכם, ושלא ניתן לכך משקל מתאים.

            (4) המשקל שניתן לאמירה המיוחסת לעו"ד גבר: נטען כי שגה בית המשפט בכך שייחס משמעות לעדות המשיב לגבי אימרתו של עו"ד גבר, שעה שמדובר בעדות שמיעה כללית וסתמית - ועו"ד גבר כלל לא הוזמן להעיד.

            (5) אחריותם האישית של המערערים: נטען כי שגה בית המשפט כשלא הבחין בין התנהלות החברה לבין האחריות שיש לייחס למערערים כיחידים, וכי אין תשתית עובדתית לקביעה כי המערערים אישית השתמשו "שלא כהוגן בכסף או בנכס של החברה..." - כדרישת סעיף 374.

            (6) השבה לעומת פיצוי: נטען כי סעיף 374 מתייחס ל"השבה", אך אין חולק שהמערערים לא נטלו לכיסם מכספי החברה, ולפיכך שסעד זה אינו אופרטיבי בנוגע אליהם. עוד נטען כלפי החלטת הבהרה של בית המשפט המחוזי (מיום 16.3.06) בה נקבע כי "על המשיבים (המערערים - א"ר) לשלם לקופת הפירוק את סכום שכר הטרחה על פי פסק הדין" (בש"א 7049/06) - שכן לשיטת המערערים מדובר בשינוי תוצאתו של פסק הדין, מהטלת חובת השבה (שאינה אופרטיבית במקרה שלפנינו) - לתשלום פיצוי.

           (7) ההסתמכות על פרשת חניון המרכבה: נטען כי שגה בית המשפט בהסתמכו על פרשת חניון המרכבה, הן כיון שהמקרה שם שונה, והן כיון שבפרשת פישר נקט בית משפט זה קו מצמצם ביחס לסעיפים 374-373. נטען כי בפרשת חניון המרכבה: (א) סירב מנהל החברה לשלם סכום שאינו שנוי במחלוקת; (ב) מדובר היה בהתנהלות גירעונית לאורך שנים; (ג) הוכחה הנאה אישית של המנהל. בדיון (17.10.07) הוסף, כי שגה בית המשפט בקבעו שלעניין הטלת אחריות לפי סעיף 374 אין צורך בהוכחת כוונת מרמה, ובכך שהתייחס לכל המערערים כמקשה אחת - מבלי להתייחס למודעות, לכוונה ולחלק הספציפי של כל אחד מהם בנפרד.