הטלת אחריות אישית על בכירים בחברת כוח אדם בגין פיטורי עובדת בהיריון שלא כדין

בפני בית-הדין תביעת התובעת, אשר פוטרה במהלך הריונה לפיצויי פיטורים, דמי הודעה מוקדמת, פיצויים בגין אבדן הכנסה, ובגין פגיעה בדמי לידה, וכן פיצויים בגין עוגמת נפש, כאב וסבל, אובדן הזדמנויות, ציפייה והסתמכות ופיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק מכח החוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח-1988.  התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 (להלן : "הנתבעת")  אצלה הועסקה, ואשר לטענת התובעת פיטרה אותה שלא כדין במהלך הריונה, כן הוגשה תביעה כנגד  הנתבעים שהינם בעלי תפקידים בכירים בנתבעת, סמנכ"ל, מנהל סניף ומנהל אזורי.

העובדות

1.       1.       התובעת עבדה אצל הנתבעת בתפקידי נקיון מתאריך 11.9.02 ועד תאריך 1.4.03, ובין  10.11.03 עד לתחילת דצמבר 2003;

2.       2.       התובעת עבדה כעובדת יומית על-פי שכר שעתי.

3.       3.       הנתבעת 1 הינה חברת כח-אדם (להלן: הנתבעת).

נתבעים 2, 3 ו-4 נושאי תפקידים בנתבעת 1.

4.   במכתב מיום 17.3.03 (להלן: "המכתב"), הוזמנה התובעת למשרדי הנתבעת לקבל שיבוץ חלופי, בשל סיום ההתקשרות בין הנתבעת למשרד התחבורה, שם עבדה התובעת.

5.      התובעת היתה בהריון מספטמבר 2002, וילדה ביום 22.6.03. התובעת לא הודיעה לנתבעת על הריונה.

6.      בעקבות פניית התובעת, ניתנה ביום 19.8.03 החלטה מנומקת של הגב' רבקה מקובר, הממונה על חוק עבודת נשים, שלא לתת היתר לפיטורי התובעת.

7.      חופשת הלידה של התובעת הסתיימה ביום 14.9.03, ואולם היא הוחזרה לעבודה בנתבעת רק ביום 10.11.03, כחודשיים מאוחר יותר, על חודשים אלה לא שולם שכר.

7.      ביום 4.12.03 זומן הנתבע 4 לחקירה במשרד התמ"ת, בה הודה באי תשלום הכספים, ונימק זאת בטענה שהתובעת התפטרה מרצונה ולא פוטרה.

טענות התובעת

1.       1.       התובעת טוענת כי פוטרה בעת שהייתה בחודש השביעי להריונה, כאשר דבר הריונה היה גלוי ובולט לעין.     

התובעת טוענת כי ביום מסירת המכתב (17.3.03) ביקש האחראי הישיר של התובעת במשרד התחבורה, מר סמדג'ה, מהנתבע 4 (להלן: "אבי") לדאוג לתובעת ולמצא לה עבודה, כיון שהיא בהריון. עובדה זאת מוכיחה, לטענת התובעת, כי הנתבעת היתה מודעת להריונה וכך גם נתבע 4.

2.       2.       התובעת טוענת כי הודיעה לנתבעת על רצונה להמשיך ולעבוד אצלה וחזרה והגיעה מדי יום במשך שבועיים למשרדי הנתבעת בהמתנה לשיבוצה מחדש, וכי הנתבעת פיטרה אותה למעשה, בכך שלא שיבצה אותה למקום עבודה חדש.

3.       3.       התובעת טוענת כי הנתבעים פיטרו אותה בעת שהיתה בהריון מתקדם, מבלי שביקשו היתר לפיטוריה ממשרד העבודה והרווחה (להלן: "משרד התמ"ת") כחוק, ולכן פנתה אל הממונה על חוק עבודת נשים במשרד התמ"ת (להלן: "הממונה") אשר החליטה שלא לתת אישור לפיטורי התובעת.       
בעקבות החלטת הממונה, פנתה התובעת לנתבעים בבקשה לשלם לה את הסכומים המגיעים לה, אולם הנתבעים לא התייחסו לפנייתה, ואף לא החזירו אותה לעבודה  בכך פיטרו אותה הנתבעים שלא כדין, תוך הפלייתה על רקע היותה אשה בהריון.

4.       4.       לאור החלטת הממונה, התקופות בהן לא הועסקה התובעת ע"י הנתבעים בזמן הריונה ולאחר חופשת הלידה מקימות לנתבעים חבות כספית כלפי התובעת.

5.       5.       התובעת מבקשת לקבוע כי הנתבעים לא הרימו את נטל ההוכחה המוטל על מעסיק המבקש היתר לפטר עובדת בהריון, כי הפיטורים אינם בקשר להריון, ועל כן דין תביעתה להתקבל.