החקלאי "תלמי מנשה" אגודה שיתופית להתיישבות בע"מ נ' הרשות המוסמכת לפי חוק ההתיישבות החקלאית

1. מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (ע"א 10998-02-16, כבוד השופטיםי' שבח; ש' שוחט; י' אטדגי), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, בשבתו כוועדת הכרעה לפי חוק ההתיישבות החקלאית (סייגים לשימוש בקרקע חקלאית ובמים), התשכ"ז-1967 (להלן: חוק ההתיישבות) (ו"ע 19836-01-12).

           ביסוד בקשה זו ניצבת שאלה דו-שלבית. ראשית, האם יש לפרש את החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישבות, כך שגם בהפרה שנייה של החוק ניתן להימנע מהפקעת הזכויות, ולהסתפק בקנס כספי. שנית, האם היה ראוי לעשות כן במקרה הנדון. ברי כי תשובה שלילית עבור כל אחד משני השלבים מייתרת את הצורך במענה לשלב הנותר.

2. בטרם ניגש לעובדות המקרה נציג בקצרה את המסגרת החקיקתית הרלוונטית לפרשה זו. סעיף 2 לחוק ההתיישבות אוסר על ביצוע שימוש חורג בקרקע חקלאית ללא היתר. השימוש החורג הרלוונטי לענייננו קבוע בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק, ואוסר על העברה או הקנייה של כל זכות שיש למחזיק בקרקע, למעט עיבוד הקרקע על ידי שכירים או בקבלנות על חשבון המחזיק. סעיף 6 לחוק מסדיר את אופן הגשת תביעה לוועדת ההכרעה בגין שימוש חורג כאמור. ועדת ההכרעה מוסמכת בסעיף 4 לחוק, ומורכבת משופט שלום המשמש כיושב-ראש הוועדה, וכן משני מומחים הממונים על ידי שר החקלאות.

           סעיף 7 לחוק קובע שאם הוכח השימוש החורג, תפקיע הוועדה את הזכויות בקרקע. סעיף 8 מסייג את סעיף 7 וקובע שאם מדובר בהפרה ראשונה של המחזיק, הוועדה רשאית להמיר את ההפקעה בקנס כספי.

3. נעבור לעובדות המקרה. אציין כי אין צורך להידרש לכלל עובדות פרשה זו ונפרוש רק את עיקרי הדברים. המבקשת הינה אגודה שיתופית חקלאית אשר מחזיקה בקרקעות בשטח של כ-1500 דונם. חטיבת הקרקע מושא בקשה זו כוללת מספר חלקות חקלאיות, משתרעת על שטח של כ-180 דונם, ומוחזקת על ידי המבקשת. בשנת 2008 נוהל נגד המבקשת הליך בגין הפרת הוראות חוק ההתיישבות הליך זה הסתיים בפשרה שקיבלה תוקף של פסק דין, ובמסגרתה הודתה המבקשת בביצוע ההפרות המיוחסות לה. לאחר הפרות אלו לא הופקעה הקרקע מהמבקשת, אלא בהתאם לסעיף 8 לחוק החליטה ועדת ההכרעה להסתפק בקנס כספי.

           בשנת 2009 התגלו הפרות נוספות שבגינן המשיבה הגישה כתב תביעה נגד המבקשת, לפיו המבקשת השתמשה בחטיבת הקרקע שימוש חורג, וזאת מאחר שאפשרה לצד ג' להשתמש בקרקע שלא כקבלן או שכיר. בית משפט השלום בכובעו כוועדת ההכרעה קבע כי המבקשת הפרה את הוראות חוק ההתיישבות בפעם השנייה, ועל כן אין מנוס אלא להחזיר את הקרקע מושא ההפרות לרשות מקרקעי ישראל.

           ערעורה של המבקשת על החלטה זו לבית המשפט המחוזי נדחה פה אחד על ידי שלושה שופטים, אשר קבעו כי אכן הפרה המבקשת את הוראות החוק בפעם השנייה. נדחתה אף טענתה החלופית של המבקשת לפיה לבית המשפט מוקנית סמכות למחול גם על הפרה שנייה, ולהסתפק גם במקרה זה בתשלום כספי – תוך שבית המשפט המחוזי ציין כי גם לו היה ניתן להסתפק בקנס בהפרה שנייה, לא היה פוסק כך בעניינה של המבקשת. בהקשר זה ציין בית המשפט המחוזי את התחייבויותיה של המבקשת להימנע מהפרות במסגרת הסכם הפשרה משנת 2008, ואת התעלמותה מהתראות המשיבה (פסקה 15 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

4. המבקשת העלתה בבקשתה שתי טענות מרכזיות. הראשונה היא כי יש לפרש את חוק ההתיישבות לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וזכות הקניין המעוגנת בו, ובהתאם להגן על זכותה של המבקשת בחטיבת הקרקע כזכות חכירה לדורות. השנייה היא כי לבית המשפט ישנה סמכות שלא להפקיע את המקרקעין גם לאחר ההפרה השנייה ולהסתפק בקנס כספי. זאת, משום שאף כאשר סמכות חובה מוטלת על רשות, נדרשת הפעלת שיקול דעת בהפעלת סמכות זו, וכן בהתחשב בטענתה הראשונה בדבר הצורך בפרשנות מרחיבה על מנת להגן על זכות הקניין.

5. מעיון בבקשת המבקשת, תשובת המשיבה, והחלטות הערכאות הקודמות, עולה כי המחלוקת העובדתית באשר לשאלת ההפרה השנייה זניחה יחסית. בכל מקרה, מאחר שקיומה של ההפרה השנייה נקבע בפירוש על ידי שתי הערכאות הקודמות – אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, ואושרו על ידי ערכאת הערעור. למעשה, המבקשת בבקשה זו מבקשת שינהגו בה לפנים משורת הדין, תוך נקיטת פרשנות מרחיבה ביותר של הוראותיו המפורשות של חוק ההתיישבות, על מנת שהקרקע נשוא ההפרות לא תופקע ממנה.