החמרה בעונשם של מורשעים בהפרת הוראה בדבר סגירת שטח וחבלה במתקן צה"ל

בפניי ערעור על גזר דינו של בימ"ש קמא מיום 20.11.07, לפיו גזר על המשיבים בגין הפרת הוראה בדבר סגירת שטח וחבלה במתקן צה"ל, 50 ימי מעצר לריצוי בפועל מיום מעצרם, 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס כספי.

התביעה הצבאית, אשר במסגרת הדיון המשפטי בבימ"ש קמא, דרשה להשית על כל אחד מהמשיבים עונש של 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, הזדרזה לעתור לבימ"ש זה, בטענה כי בימ"ש קמא טעה בכך שהטיל על המשיבים עונש קל אשר איננו הולם את חומרת העבירות בהן הורשעו. לטענתה, בשורה של פסקי דין קבעה ערכאת הערעורים הלכה, לפיה רף הענישה בסוג זה של עבירות עומד לכל הפחות על 4 חודשי מאסר בפועל. אגב כך, הפנתה התביעה הצבאית לפסיקת בתי המשפט בישראל ולרמת הענישה הנהוגה שם.

מאידך, עמדה הסנגוריה על הצורך לפנות לנסיבותיהם המיוחדות של המשיבים ועל הצורך בהשארת גזרי הדין שפסק בעניינם על כנם.

אכן בשנים האחרונות הפכה עבירה זו להיות מכת האזור. אין ספק כי בנסיבות אלו, שומה על בתי המשפט באזור להתייחס בחומרה מיוחדת לאלו אשר מבקשים להפר את הוראת המפקד הצבאי ולעבור לתחומי ישראל מכל סיבה שהיא. אינני סבור כי הפגיעה ב"גדר" מחייבת התייחסות מיוחדת, יחד עם זאת, המדיניות צריכה להיות מדיניות של החמרה, על מנת להרתיע כל מי אשר פוגע בהוראת המפקד הצבאי ומבקש לצאת את האזור שלא כדין.

ברע"פ 5198/01, טלעאת חטיב נ' מ"י, דן כב' השופט טירקל בסוגיית רמת הענישה הראויה בסוג זה של עבירות. אגב כך, הוא מצביע על חוסר האחידות בעונשים שנגזרו ע" בתי המשפט השונים. חוסר אחידות זו, אינה נחלת בתי המשפט בישראל דווקא, אלא דומני כי חוסר אחידות זו מצאה לה מקום אף במחוזותינו. חוסר אחידות זו מביא את בתי המשפט, הן בישראל והן באזור, להטיל עונשי מאסר של ימים ספורים, שבועיים, 30 יום, חודשיים, 3 חודשים, 4 חודשים, ויותר. לדאבוני הרב, חוסר האחידות בא לידי ביטוי אף בתופעה כי ישנם כאלו אשר נעצרים, עומדים למשפט ונגזר דינם למאסר בפועל, וישנם כאלו אשר משוחררים לביתם בלא כל טיפול של ממש. בדברים אלו הנני מתעלם מהתייחסות השלטונות למנהלי העבודה ולמעסיקים הישראליים, אשר מסיעים ברכבם מספר רב של פועלים ומשהם נעצרים אינם זוכים לטיפול דומה.

באותה הזדמנות הביע כב' השופט טירקל את דעתו כדלהלן:

"דברו של המחוקק וקולם של הפיגועים מחייבים את בתי המשפט לאחוז היום באמות מידה עונשיות מחמירות יותר מאלה שבהן החזיקו, לפעמים, בעבר. הדברים אמורים במעשי עבירה העלולים להוליד מעשי זוועה נוראיים ועל התגובה העונשית להיות חמורה וקשה. אם לא עומדות לעבריין נסיבות יוצאות מגדר הרגיל, יש לגזור עליו - ואפילו הוא אדם מן היישוב שעשה מעשיו מתוך תמימות ומחמת צורך דוחק כלשהו - עונש מאסר לריצוי בפועל, בלי מתן אפשרות להמירו בעבודות שירות. אשר לאורך תקופת המאסר חלקי עם המחמירים כאמור לעיל."

אין כל ספק, כי דבריו של כב' השופט טירקל כדרבנות. לדאבוני הרב, אמת המידה בה אחז בימ"ש קמא אינה מרתיעה כלל וכלל. קיים חשש לא מבוטל, כי רמת ענישה זו תעודד עבריינים מסוגם של המשיבים לחטוא בכגון דא פעם אחר פעם, עד כדי הפיכת ביצוע העבירה ככדאי במסגרת השיקולים שנשקלים על ידם.

יפה סיכם את סוגיית האינטרס הציבורי בשאלה שלפנינו, כב' השופט נ' הנדל מביהמ"ש המחוזי בבאר-שבע בע"פ (באר-שבע) 7437/04:

"ראוי להדגיש - שיקולי הביטחון אינם שרירותיים. כורח המציאות דורש החמרה. צוק העתים מטה את הכף להיבט ההרתעתי של הענישה. התופעה על היקפה ואפיוניה המיוחדים, הולידה הצורך לקבוע רמת ענישה כללית. ייתכן יוצא מן הכלל, אך אין זה המקרה בפנינו. הגישה האינדיוידואלית דורשת בחינת נסיבות המקרה. ואולם, גיל צעיר, היעדר הרשעות קודמות ומניעה מוצהר של כניסה לצורכי עבדה אינם נתונים חריגים בנוף העבריינות הזו. חוששני שככלל, מאסר בפועל לתקופה של חודש נטול כח הרתעה ועלול להפוך את ביצוע העבירה ככדאי במארג השיקולים של העבריין הפוטנציאלי. נכון להחמיר יותר עם המעסיק והמסיע שלא כדין, מאשר להחמיר עם השוהה שלא כדין. כך קובע המחוקק. כך קובעת שורת הצדק שכן, האחריות בכגון דא מוטלת בראש ובראשונה על אזרחי המדינה."

לנוכח כל האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לתיק, החלטתי לקבל את הערעור. יחד עם זאת, וכדרכה של ערכאה זו, לא אחמיר בעניינם כפי הצורך אשר היה מלכתחילה, אלא כדי הצורך בהרתעתם ובהרתעת דומיהם.

אשר על כן, ותחת גזר הדין שפסקה ערכאת קמא, אני גוזר לכל אחד מן המשיבים 4 חודשי מאסר לריצוי בפועל מיום מעצרם. ביתר רכיבי העונש אשר קבע בימ"ש קמא לא מצאתי להתערב ויישארו בתוקפם.

ניתן היום, 6 בדצמבר 2007, כ"ו בכסלו התשס"ח, בלשכה. מזכירות ביהמ"ש תעביר פסק דין זה לידי הצדדים.

שופט

רמ"שית: שי