הרקע לערעור:
בפני ערעורה של המערערת, חברת דואר ישראל בע"מ, כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית קרית אתא מיום 4.12.05 (להלן: "החלטת הועדה"). המערערת, חברה ממשלתית, הנה חליפתה של רשות הדואר בהתאם לצו הדואר שהוצא ביום 1.3.06. בהתאם לצו ומכוח סעיף 115א' - 115ו' לחוק הדואר, תשמ"ו - 1986, החל מיום 1.3.06 הועברו כל הנכסים, החובות וההתחייבויות של רשות הדואר למדינה והמערערת באה במקום המדינה.
במשך שנים רבות מחזיקה המערערת בתחום המשיבה נכס המשמש בחלקו כסניף דואר בשטח של 152 מ"ר ובחלקו האחר כמרכז דוורים ומיון דואר בשטח 548 מ"ר. במהלך השנים התעוררה בין הצדדים מחלוקת לגבי סיווג סניף הדואר. המשיב פיצל את השימושים בסניף הדואר וחייב את המערערת בגין חלק משטח סניף הדואר בסיווג "בנקים" (עד לשנת 1996 שטח של 85 מ"ר מתוך 152 מ"ר ומשנת 1996 שטח של 121 מ"ר). בשנת 2004, עם תיקון חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד - 2004, פנתה המערערת והגישה השגה למשיב ובה טענה כי יש לסווג את סניף הדואר בסיווג "משרדים שירותים ומסחר". ההשגה נדחתה והמשיב שלח דרישת תשלום מתוקנת לשנים 1997-2004 (השומה המתוקנת הראשונה) ובה חויב כל שטח הסניף, 152 מ"ר, בסיווג "בנקים". כמו כן, בוצעו תיקונים נוספים בשומת המערערת על בסיס תשריט מדידה שבוצע על ידי המשיב.
מאוחר יותר קיבלה המערערת שומה מתוקנת נוספת (השומה המתוקנת השנייה) בגין שנות הכספים 1997-2004 ובה בוטלה ההנחה בשיעור 45% שניתנה לרשות הדואר לגבי כל שטח הנכס (כל שטח הסניף וגם מרכז מיון הדואר), מאחר שלטענת העירייה בנק הדואר, אשר הינו מחזיק בנכס, היה בתקופה הרלוונטית תאגיד משפטי עצמאי שהוקם מכוח חוק בנק הדואר ומעמדו לא הושווה לעניין הנחות בארנונה לזה של המדינה.
המערערת הגישה כנגד השומות השגות ועתירות מנהליות. במסגרת דיון בעת"מ 2222/04 ועת"מ 2264/04, שהתנהלו בפני בימ"ש לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופטת וינוגרדוב), הוסכם על מחיקת העתירות והעלאת כל הטענות נשוא העתירות בפני ועדת הערר. ועדת הערר נתנה החלטתה ביום 4.12.05 ובמסגרת ערעור זה טוענת המערערת כנגד חלק מקביעותיה של ועדת הערר.
ועדת הערר קבעה בהחלטתה מיום 4.12.05 כי לא היה איחור במתן תשובתו של המשיב להשגתה של המערערת וזאת משום שסעיף 4 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976, קובע כי מנהל הארנונה ישיב למשיג תוך 60 ימים מיום קבלת ההשגה והכוונה היא מיום קבלת ההשגה לידיו ולא לידי הרשות המקומית. לכן, מאחר שמנהל הארנונה קיבל את ההשגה לידיו רק ביום 11.3.04 (למרות שהעירייה קיבלה את ההשגה ביום 4.3.04), הוא עמד בלוח הזמנים למתן התשובה.
עוד נקבע כי הפתרון הצודק וההגיוני לאור הנסיבות הינו לקבל את החלוקה שביצע המשיב בין פעילויות המערערת ולכן לסווג 152 מ"ר מנכסה של המערערת כבנק דואר ו- 548 מ"ר כסניף דואר, זאת לאור העובדה כי המערערת מכילה בין שירותיה ערבוב פעילויות של דואר ושל בנק באותו מבנה, באותו אשנב ועל ידי אותו פקיד ובהעדר נתונים סטטיסטיים על פעילויות אלה. נקבע כי המערערת לא הרימה את נטל הראיה לפיה החלוקה הנ"ל משוללת כל יסוד.
הועדה קבעה גם כי אין רלוונטיות לשאלת החיוב הרטרואקטיבי וזאת משום שדרישתו של המשיב להטיל תשלומי ארנונה בגין השנים 1997-2004 נובעת מטעות טכנית. הועדה קיבלה את המדידות שנערכו מטעמו של המשיב ודחתה את טענות המערערת בדבר מידותיו של הנכס. נקבע כי אין המדובר בגזירה רטרואקטיבית בבחינת יש מאין אלא תיקון שומה ההולמת את המציאות ואת האמת. כן נקבע כי אין מניעה לגבות הפרשי הצמדה וריבית בגין החיוב הרטרואקטיבי שנבע מתיקון החיוב בשל שטחים נוספים שהתגלו בבדיקת העירייה.
נקבע גם כי מאחר שביום 13.1.55 הכריז שר הפנים דאז כי קרית בנימין היא ישוב עולים ומאחר שבשנת 1965 בוצע איחוד בין המועצה המקומית קרית בנימין לבין כפר אתא (כתיאורה אז) ובשנת 1969 החליפה עיריית קרית אתא את מועצה מקומית קרית אתא ולאור העובדה כי בתחומי עיריית קרית אתא יש שטחים המכונים ישוב עולים ולא ניתן להפריד ביניהם לבין השטחים האחרים, הרי שקרית אתא היא עיר עולים. למרות קביעה זו קבעה הועדה כי לא ניתן לבטל רטרואקטיבית את ההנחות שניתנו בשבע השנים האחרונות בשל טעותו של המשיב לעניין היותה של קרית אתא עיר עולים.
באשר לגודל השטחים של הקרקע התפוסה והחניונים נקבע כי הואיל והמערערת לא הגישה לועדת הערר מדידה חתומה על ידי מודד מוסמך הסותרת את המידות הנטענות על ידי המשיב, לא נסתרה חזקת התקינות העומדת לרשות המקומית ולכן התקבלה טענתו של המשיב בעניין המידות המתוקנות בדבר הקרקע התפוסה והחניונים.
באשר לטענת המערערת כי שטח החניה של 78 מ"ר אינו שייך לה ומדובר בקרקע מופקעת נקבע כי טענת ההפקעה לא הוכחה על ידי נסח רישום מעודכן ומאושר ולכן לא התקבלה על ידי ועדת הערר.
בעניין הגגון נקבע כי הוא נועד לקרות את תיבות הדואר ואין בכך פעילות בנקאית ויש לסווגו כשטח נוסף למבנה המשרדים ולא לשטח הבנק.
טענות הצדדים:
המערערת טוענת כי שגתה ועדת הערר כאשר קבעה כי המשיב לא איחר את המועד הקבוע בחוק למתן תשובתו להשגת המערערת בתחילת שנת 2004 והאריכה את המועד למתן התשובה. הכוונה להשגה שהגישה המערערת על חיוב הארנונה בשומה המקורית בתחילת שנת 2004 בסיווג "בנקים". המערערת טוענת כי תשובת המשיב להשגה התקבלה אצלה בפקס ביום 6.5.04 כאשר המועד האחרון הקבוע בחוק למתן התשובה היה 3.5.04, זאת על בסיס אישור מסירת הדואר הרשום לפיו ההשגה התקבלה בעיריית קרית אתא ביום 4.3.04. ועדת הערר קבעה בהחלטתה כי המשיב החתים חתימה נוספת של משרדו ביום 11.3.04 וחתימה זו היא הקובעת את מועד קבלת ההשגה. המערערת מפנה בעניין זה לסעיף 4(ב) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו - 1976, הקובע סנקציה בגין איחור בתשובת מנהל הארנונה מהמועד הקבוע בחוק (60 ימים) והיא קבלת ההשגה.
עוד טוענת המערערת כי השומה המתוקנת הראשונה ששלח המשיב למערערת ובה חייב את המערערת בסיווג "בנקים" בטלה ומנוגדת לסעיף 81 לחוק המדיניות הכלכלית לשנת 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד - 2004 וכי קביעת ועדת הערר כי השומה חוקית בהעדר הנמקה או הסבר מביאה לבטלות ההחלטה. לטענת המערערת, לפי החוק תוקנו תקנות ההסדרים במטרה להבהיר כי סניפי הדואר של המערערת צריכים להיות מסווגים כ"משרדים ומסחר" והסתמכותו של המשיב על תקנה 8 לתקנות ההסדרים, למרות שתוקנו בחוק עצמו, הינה מוטעית. המחוקק קבע בחוק את החיוב החוקי לשנת 2004 ובכך הוא גובר על כל מנגנון הצמדה שקבוע בתקנות ההסדרים. לכן הסיווג המתאים למערערת לשנת 2004 הינו "עסקים".
בנוסף, טוענת המערערת כי טעתה ועדת הערר כאשר החליטה כי "
לא ניתן לקבוע כי הפעילות הבנקאית בסניף הדואר היא הדומיננטית או שמכירת הבולים ומשלוח המכתבים והחבילות בסניף הדואר גוברת על פעולותיו הבנקאיות". לטענת המערערת, המשיב לא טען דבר בנושא זה בפני הועדה ולכן לא ברור על מה הסתמכה הועדה בקביעתה.
כמו כן, טוענת המערערת, כי ישנה סתירה פנימית בהחלטת הועדה וזאת משום שהועדה קבעה כי יש לפצל את הנכס בין הסיווגים השונים ויחד עם זאת קבעה כי שטח הסניף כולו יסווג כ"בנק". מאחר שרק לגבי שטח הסניף התעוררה מחלוקת לגבי סיווגו, הרי שקביעה כי כל שטח הסניף יסווג כ"בנק" אינה מהווה פיצול הנכס בין הסיווגים השונים.
עוד טוענת המערערת כי שגתה ועדת הערר כאשר השלימה עם חיוב נכס המערערת כ"בנק" עד לשנת 2004 ועד לתיקון החוק וזאת משום שבנק הדואר לא החזיק בנכסים החייבים בארנונה. בנק הדואר אינו בנק כמשמעותו בחוק הבנקאות והוא מקיים את שירותיו באמצעות רשות הדואר, אשר היא זו שמחזיקה בנכסים החייבים בארנונה. בנוסף, טוענת המערערת, גם בצו הארנונה של עירית קרית אתא הוצא בנק הדואר מהגדרת "בנקים" שהרי הוא אינו עוסק במתן הלוואות ואשראים/פעולות על פי פקודת הבנקאות/פעולות על פי חוק הבנקאות (רישוי), כהגדרת הצו. לטענת המערערת, שירותי בנק הדואר הם חלק קטן משירותי המערערת ולכן אין הצדקה לקביעת הועדה כי השימוש בכל שטח סניף הדואר הנו שימוש "בנקאי".
המערערת טוענת גם כי שגתה הועדה כאשר אפשרה חיוב רטרואקטיבי בגין שינוי סיווג הנכס לבנק באופן רטרואקטיבי. לטענת המערערת, הועדה קבעה כי אין המשיב רשאי לשנות את הסיווג רטרואקטיבית אך באותה החלטה קבעה גם כי שינוי הסיווג לחלק משטח הנכס אינו שינוי סיווג רטרואקטיבי פסול וכי יש לגבות הפרשי הצמדה וריבית בהתאם למידות שצוינו על ידה.