החלטת ראש ההוצאה לפועל בטענת "פרעתי" מקימה השתק פלוגתא

           בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו  בע"א 1706/01 מיום 27.1.05, אשר דחה ערעור שהוגש על החלטת ראש ההוצאה לפועל ברחובות (תיק 21-01874-82-1), מיום 30.1.01.

           ביום 13.12.83 ניתן פסק-דין (ת.א. 1164/83) בבית-משפט השלום ברחובות, המאשר הסכם פשרה שנכרת בין המבקש למשיב (להלן: פסק הדין). בפסק הדין שבפשרה צוין, כי על המבקש לשלם למשיב מידי חודש בחודשו סכומים שונים, וזאת על-פי מועדים ותנאים שנקבעו בהסכם שנכרת בין הצדדים. בפסק הדין נאמר מפורשות, כי באם המבקש לא יעמוד בתנאיו, אזי יהא עליו לשלם למשיב פיצוי בסך 4,500 דולר (להלן: הפיצוי), בנוסף לפירעון היתרה הלא מסולקת.

           המבקש לא עמד בתנאי ההסכם, ופסק הדין הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. כבר בשנת 1987 הגיש המבקש בקשה בטענת "פרעתי" שנדחתה על ידי ראש ההוצאה לפועל, ומאז ואילך מתנצחים המבקש והמשיב בבתי-המשפט. ביום 26.9.93 מונה רואה-חשבון אשר יבדוק את טענות המבקש באשר ליתרת חובו כלפי המשיב ויחווה את דעתו לבית המשפט. חוות הדעת הוגשה רק לאחר מספר שנים ובהסכמת הצדדים הועברו לרואה החשבון שאלות הבהרה.

           בגלגול הנוכחי, שוב הגיש המבקש ללשכת ההוצאה לפועל ברחובות בקשה בטענת "פרעתי". המבקש טען בעיקר, כי הוא לא צריך היה להיות מחויב בסכום הפיצוי הקבוע והמוסכם מראש; עוד טען המבקש, כי הוא פרע את מלוא החוב המיוחס לו וכי בחוות-דעתו של רואה החשבון נפלו טעויות מטעויות שונות.

           ראש ההוצאה לפועל ברחובות (כבוד הרשמת ה' אסיף) דחתה את הבקשה ביום 30.1.01 בקובעה כי סכום החוב יוותר, כאמור בחוות-דעתו של רואה החשבון. ראש ההוצאה לפועל הבהירה כי הטענות שהעלה המבקש כנגד אופן החישוב אינן מבוססות, והוא לא הסביר בבקשתו או בסיכומיו מדוע הבסיס שהניח רואה החשבון בחוות-דעתו הינו שגוי.

           על החלטת ראש ההוצאה לפועל הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש התמקד בטענה אשר כבר נטענה בפני ראש ההוצאה לפועל, לפיה הוא איננו חייב בתשלום סכום הפיצוי וזאת משום שההמחאות אשר היו בידי המשיב אבדו, ואי החזרת ההמחאות לידיו מחייבת, כפועל יוצא, קבלת טענת "פרעתי".

           בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת י' שטופמן) דחה את טענות המבקש בקובעו, כי אין בהן כל ממש. בית המשפט המחוזי סמך החלטתו זו על קביעותיה העובדתיות של ראש ההוצאה לפועל, אשר מצא כי טענות המבקש סתמיות, בלתי מבוססות ואינן מצליחות לשכנע כי חוות-דעתו של רואה החשבון שגויה. כן נדחתה טענת המבקש לפיה משאבדו ההמחאות, אין המבקש חייב בתשלום על-פי פסק הדין, שהרי במסגרת ההסכם נאמר כי רק אם יעמוד המבקש בתנאי התשלום על פי ההסכם, יהא בכך משום סילוק מלא וסופי של סכום ההלוואה והפרשי ההצמדה, ואזי יוחזרו לו על ידי עו"ד זרסקי ההמחאות שהוא אוחז בהם בנאמנות, עד לפירעון החוב. מנוסח ההסכם עולה בבירור, כי פירעון החוב קודם להשבת ההמחאות, וכל עוד לא פרע המבקש את החוב, לא קמה לו, כלל, זכות  לקבל את ההמחאות.

           מכאן הבקשה שבפני למתן רשות ערעור בגדרה טוען המבקש כי סכום החוב המקורי עמד על 13,000 דולר, וכי הוא כבר שילם למשיב סך של 12,500 דולר. אולם, את היתרה בסך של 500 דולר הציע, כי ישלם למשיב, רק אם זה האחרון יחזיר לו את ההמחאות שנותרו אצלו. משלא הוחזרו לו ההמחאות, מאן המבקש לפרוע את הסכום שנותר בסך 500 דולר. משכך, אכף ראש ההוצאה לפועל על המבקש את תשלום הפיצוי. עוד טוען המבקש כי המשיב איבד את ההמחאות ובאין המחאות הוא רואה את עצמו זכאי להגיש בקשה חדשה בטענת "פרעתי".

           דין בקשת רשות הערעור להידחות.

         כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים. במקרה דנן, בקשת רשות הערעור אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש אף לא הראה מדוע קיימת כל עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות.

         דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. המבקש ממחזר טענות שמלאו להן כבר כשני עשורים תמימים. עיון מקרוב בפסק-דין (המ' 4/86) שניתן בלשכת ההוצאה לפועל ברחובות בשנת 1987 מלמדנו שהמבקש ללא כל סיבה מוצדקת, מאן לשלם את החוב בסך 500 דולר שהוא חייב וכי כבר אז נפסק, שעל המבקש לשלם את "מלוא הסכומים על-פי פסה"ד". זאת ועוד, יש לדחות את טענות המבקש, לפיהן משאבדו ההמחאות, אזי ממילא אין הוא חייב בתשלום החוב. גובה החוב, בשלב זה בו נמצא התיק, מתבסס על חוות-דעתו של רואה החשבון וזאת כפי שצוין על-ידי ראש ההוצאה לפועל בהחלטתה מיום 30.1.01. מכאן, שתשלום החוב על-ידי המבקש לפי חוות-דעתו של רואה החשבון יהווה הוכחה חד-משמעית לכולי עלמא, כי החוב שולם, ולענין זה אין כל נפקות לשאלה האם ההמחאות אבדו אם לאו.

           כלל משפטי עתיק מלמדנו, כי תקנת הציבור מחייבת, כי סכסוכים משפטיים צריכים להסתייםInterest reipublicae ut sit finis litium) ). תפיסה זו משתלבת בעיקרון סופיות הדיון שמטרתו לשים קץ להליך השיפוטי ולחסוך בזמן ובהוצאות למערכת המשפטית ומצד שני להפחית ככל האפשר מעוצמת העוול שנגרם לצד השני, שמוצא את עצמו נגרר במשך זמן רב לבתי המשפט ומכלה אגב כך את זמנו, מרצו והונו. ככלל, כאשר ראש ההוצאה לפועל נותן החלטה בטענת "פרעתי", אזי יש לראות את ההחלטה  כפסק-דין של בית-משפט השלום ואם לא מוגש ערעור במועד, הופך פסק-דין זה לסופי ואף צד אינו רשאי לשוב ולטעון את הטענות שנדחו (ראו דוד בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה שישית, עמ' 208 ו-208(א)). יש גם להדגיש, כי הכרעתו של ראש ההוצאה לפועל "איננה מקימה מעשה בית-דין מכוחו של "השתק עילה" אולם היא כן מקימה "השתק פלוגתא", אשר מונע הגשת בקשת חוזרות ונשנות למשל בטענת "פרעתי" "(שם). התוצאה המתבקשת הינה, שכבר במסגרת הערכאה הדיונית צריך היה ההליך דנא להידחות על הסף, לרבות פסיקת הוצאות בשיעור הולם (ראו למשל רע"א 1764/03 מארק נ' פרזות חברה ממשלתית עירונית לשיכון ירושלים ואח' (לא פורסם)).  

           אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

           בנסיבות העניין, המבקש ישא בשכר טרחת עורך-הדין של המשיב בסכום של 5,000 ש"ח.

ניתנה היום, ז' בניסן התשס"ז (26.3.2007).

                                                                                      ש ו פ ט

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    /צש

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il