החלטה 6807/14 - א'

          לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 2595/13. בפסק הדין נדחה בעיקרו ערעורה של המבקשת על החלטתו של בית המשפט המחוזי לפי פקודת בזיון בית משפט, אך הקנס שהוטל עליה לשלם הופחת, ומשך המאסר שיהיה עליה לרצות אם לא תשלם את הקנס – קוּצָר (הנשיא א' גרוניס, בהסכמת השופטים נ' הנדל וצ' זילברטל). בד בבד עם הבקשה לדיון נוסף, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע. 

רקע

1. נגד המבקשת נפתח הליך פשיטת רגל בבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו. במסגרת הליך זה, הכריז בית המשפט המחוזי על המבקשת פושטת רגל, וקבע שעליה לשלם לקופת פשיטת הרגל סכום של 15,000 ש"ח בכל חודש (להלן: צו התשלומים). המשיב 1 מונה לנאמן על נכסי המבקשת.

2. ביום 3.1.2012, ולאחר שלא שולמו הסכומים הראשונים שנדרשה המבקשת לשלם לפי צו התשלומים, הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט. הדיון בבקשה זו נדחה מספר פעמים. תחילה נדחה הדיון בשל בקשת פסלות שופט שהגישה המבקשת, ובהמשך בשל אי-התייצבות של המבקשת, מסיבות רפואיות, שנתמכו בתעודות רפואיות שהציג בא כוחה. בתום דיון שהתקיים ביום 12.3.2013, קבע בית המשפט המחוזי (סגנית הנשיאה ו' אלשיך) – בהעדרה של המבקשת – כי אם היא לא תשלם בתוך חמישה ימים את חוב הפיגורים שצברה בסך של 250,000 ש"ח, היא תיאסר למשך 60 ימים. ערעור על החלטה זו התקבל, מן הטעם שבית המשפט המחוזי לא היה מוסמך להטיל סנקציה של מאסר מכוח פקודת בזיון בית משפט, שלא בנוכחות המבקשת (ע"פ 2006/13, השופטים ס' ג'ובראן, נ' הנדל וא' שהם). התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי, על מנת שיקיים דיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט בנוכחות המבקשת.

3. לאחר החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, נקבע דיון נוסף בבקשת הביזיון ליום 2.4.2013. אף לדיון זה, כמו לקודמיו, לא הופיעה המבקשת. אי לכך, מועד הדיון נדחה ליום 8.4.2013. ביני לביני, חקירה שבוצעה באישורו של בית המשפט המחוזי העלתה, כי ביום שבו הייתה אמורה המבקשת להימצא במנוחה, היא ביצעה פעולות שונות הדורשות מאמץ פיזי, כדוגמת טיול בפארק והרמת חפצים. בפתח הדיון ביום 8.4.2013, התברר כי גם לדיון זה אין בכוונת המבקשת להתייצב. במהלך הדיון נחקר הרופא החתום על אחת מהתעודות הרפואיות, ובחקירתו התעורר ספק בדבר יסודיות בדיקתו את המבקשת. על רקע זה, החליט בית המשפט המחוזי – לבקשת הנאמן – להמשיך את הדיון בבקשת הביזיון בביתה של המבקשת בהרצליה. בא כוחה של המבקשת לא התנגד לכך.

4. סגנית הנשיאה אלשיך הגיעה לביתה של המבקשת, בליווי קלדנית ואיש ביטחון. אף שבית המשפט המחוזי הודיע לצדדים כי המשך הדיון יתקיים בבית המבקשת, בא כוחה של המבקשת, עו"ד בן, איחר לדיון בכ-20 דקות. מכיוון שעו"ד בן ידע על מועד ומקום הדיון, ובשים לב לכך שהמבקשת ייצגה את עצמה פעמים רבות במסגרת הליך פשיטת הרגל, הורה בית המשפט המחוזי על חקירתה של המבקשת בידי הנאמן, אף שבא כוחה טרם הגיע. בחקירה טענה המבקשת, בין היתר, כי אין לה יכולת כלכלית לקיים את צו התשלומים, אשר בגין הפרתו הוגשה בקשת הביזיון. בנקודה זו, הגיע למקום בא כוחה של המבקשת, עו"ד בן. גם בשלב זה לא הביע עו"ד בן התנגדות לקיום הדיון בבית המבקשת. רק במסגרת הסיכומים, כאשר הנאמן טען כי הדרך היחידה להביא לקיום צו התשלומים על-ידי המבקשת היא מאסר, ציין עו"ד בן כי הוא "מוחה" על החלטת בית המשפט המחוזי לקיים את הדיון בבית המבקשת. בתום הדיון, נתן בית המשפט המחוזי את החלטתו בנוכחות המבקשת. תחילה, קבע בית המשפט המחוזי כי בנסיבות העניין, נתונה לו סמכות לקיים דיון בביתה של המבקשת. בית המשפט המחוזי ציין כי נקט בפתרון זה, ולא הוציא צו הבאה נגד המבקשת, משום ש"צו הבאה אי אפשר להוציא כנגד חייבת שממציאה תעודה רפואית". בית המשפט המחוזי הדגיש את העובדה שהמבקשת תועדה כשהיא מבלה בפארק, בעוד שלפי התעודה הרפואית אמורה הייתה היא להימצא במנוחה בביתה, וקבע כי המבקשת לא נתנה הסבר מלא לממצאים אלה. בנוסף, ציין בית המשפט המחוזי כי המבקשת טענה במהלך הדיון כי היא חולה בברונכיט, בעוד שהתעודה הרפואית נימקה את אי-התייצבותה של המבקשת בכאבי גב. לגופם של דברים, נקבע כי בהליך פשיטת הרגל התברר כי המבקשת בעלת עסקים ענפים, אותם היא עושה מאמץ להסתיר. על יסוד האמור, קבע בית המשפט המחוזי שאין מקום לשנות מהחלטתו מיום 12.3.2013, והורה למבקשת לשלם לקופת פשיטת הרגל את חוב הפיגורים שצברה בסך של 250,000 ש"ח, וקבע כי אם סכום זה לא ישולם בתוך ארבעה ימים, המבקשת תיאסר למשך 60 ימים. המבקשת הגישה ערעור על ההחלטה לבית המשפט העליון.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

5. הסוגיה העיקרית שנדונה בפסק הדין בערעור היא, אם נפל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי לקיים את הדיון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט שלא במקום מושבו של בית המשפט, ובפרט בבית פרטי. בפתח הדברים, עמד בית המשפט העליון על כך שדרך המלך לפעול במצב בו אדם המפר צו שיפוטי אינו מתייצב לדיון בבקשת בזיון, היא הבאתו לפני בית המשפט בצו הבאה. ואולם, העובדה שבית המשפט המחוזי לא הלך בדרך זו, אף שדומה כי ניתן היה להוציא צו הבאה, אינה מלמדת בהכרח כי נפל פגם בדרך שבה פעל. תחילה נקבע, כי בית משפט מחוזי מוסמך לקיים דיון מחוץ למקום מושבו, מכוח סעיף 34(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), הקובע: