החלטה 6698/14

בקשת רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) בעמ"ת 56422-09-1 ועמ"ת 56780-09-14 מיום 24.9.2014, במסגרתה נדחו העררים הנגדיים שהוגשו על החלטת בית משפט השלום בירושלים (השופטת ש' לארי-בבלי) במ"ת 29727-04-14 מיום 11.9.2014.

תמצית הרקע העובדתי וההליכים הקודמים

1. ביום 6.9.2014 נעצר המבקש בעקבות תלונת אשתו (להלן: המתלוננת) ובנו (להלן: המתלונן) לפיה איים על המתלוננת, החזיק בסכין ואיים להתאבד. בחקירתו הכחיש המבקש כי איים להתאבד. בצו המעצר מאותו היום יוחסו למבקש חשדות לביצוע העבירות הבאות: איומים, על-פי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); תקיפה בנסיבות מחמירות, על-פי סעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין; והחזקת אגרופן או סכין שלא כדין, על-פי סעיף 186(א) לחוק העונשין.
2. ביום 9.9.2014, ולאחר שהוארך מעצרו של המבקש במספר החלטות, קבע בית משפט השלום בירושלים כי כלל הראיות מצביעות על כך שככל שאכן התרחש אירוע של תקיפה כלפי המתלוננת, היה זה אירוע ברף הנמוך ביותר אשר אינו מצדיק מעצר עד תום ההליכים. בית המשפט קבע כי יש לשחרר את המבקש לחלופת מעצר המאיינת את מסוכנותו בתנאים הבאים: הפקדת ערבות בסך 2,000 ש"ח; חתימת ערבות עצמית וערבות צד ג' של שלושה מפקחים; מעצר בית מלא למשך 14 ימים בבית חברו של המבקש; ואי יצירת קשר עם המתלוננת למשך 30 ימים. על החלטה זו הגישה המשיבה ערר לבית המשפט המחוזי בירושלים. בהחלטה מיום 10.9.2014 קבע בית המשפט כי יש להותיר את המבקש במעצר עד ליום 11.9.2014 על-מנת לאפשר למשיבה להגיש כתב אישום ובקשת מעצר עד לתום ההליכים. כן הורה בית המשפט כי הפסיכיאטר המחוזי יבדוק את המבקש, על רקע החשש מהסיכון למתלוננת, למבקש, או לאחרים. 
3.  ביום 11.9.2014 הגישה המשיבה כתב אישום ובקשה למעצר המבקש עד לתום ההליכים. למבקש יוחסו שתי עבירות איומים והושמטו העבירות הנוספות הנזכרות לעיל. בית משפט השלום הורה על שחרורו של המבקש בתנאים דלעיל וקבע כי על-פי ממצאי הבדיקה הפסיכיאטרית הוא איננו מסוכן לעצמו או לאחרים.
4. על-פי עובדות כתב האישום, ברקע שיחה שבין המבקש והמתלוננת אודות רכושם המשותף ונוכח הליכי הגירושין המתנהלים ביניהם, איים המבקש על המתלוננת באומרו: "אם את לא תתני לי חצי חצי ממה שמגיע לי את תשלמי על זה ביוקר ותצטערי כל החיים שלך". באותה העת היה המבקש בגילופין. כן נטען כי לאחר מכן אמר המבקש למתלונן כי בכוונתו לעזוב את הבית ולהתגרש מהמתלוננת. לאחר דברים אלו נכנס המבקש לדירה והחל לארוז חפצים שונים, בהם הטלפון הנייד של המתלוננת. המתלוננים דרשו לקבל את הטלפון הנייד, אז הציע המתלונן לאביו כי ילכו שניהם יחדיו לבית הכנסת. המבקש סירב ומשחזר המתלונן מבית הכנסת, מצא את אביו ישוב על-יד השולחן, כותב דבר מה ומחזיק סכין בידו האחרת. המתלונן לקח את הסכין מידו של המבקש והשליך אותה למרפסת. בהמשך, ניגש המבקש למטבח ונטל סכין נוספת, גם היא נלקחה ממנו והושלכה על-ידי המתלונן.
5. ביום 12.9.2014 נדון בבית המשפט המחוזי ערר שהגישה המשיבה על החלטת שחרור המבקש. בית המשפט המחוזי קבע כי אין בחוות הדעת הפסיכיאטרית התייחסות למסוכנותו של המבקש והורה על עריכת תסקיר שירות מבחן בעניינו לצורך הערכת מסוכנותו והאפשרות לאיינה בחלופת מעצר. ביום 23.9.2014 שב בית משפט השלום ודן בעניינו של המבקש, הפעם לאור תסקיר שירות המבחן. בית המשפט קבע כי תסקיר שירות המבחן תומך בהחלטתו מיום 11.9.2014, לפיה יש לשחרר את המבקש לחלופת המעצר דלעיל, וכך הורה.
6. על החלטה זו הוגשו עררים נגדיים שהם מושא הבקשה דנן. המבקש טען כי לא קיימות ראיות לכאורה לאשמתו. לטענתו, ניתן לפרש את הדברים שאמר למתלוננת כמתייחסים לפעולות חוקיות שיכול היה לנקוט במסגרת סכסוך הגירושין שבין השניים. כן נטען כי היסוד הנפשי הנדרש לעבירת האיומים הוא של כוונה מיוחדת, ומכיוון שנטען בכתב האישום שהיה בגילופין, קמה לו טענת הגנה אינהרנטית בדבר שכרותו, אותה יש לבחון כבר בשלב זה, של ראיות לכאורה. המשיבה עררה על שחרורו של המבקש וטענה כי התנהגותו במסגרת הליכי הגירושין בשילוב העובדה כי הוא נוהג לשתות אלכוהול באופן תדיר ובכמויות גדולות, מגבירות בהצטרפותן את מסוכנותו של המשיב באופן ניכר. כן נטען, כי לצורך השתכללותה של עבירת האיומים יש לבחון את הנסיבות החיצוניות והפנימיות של האירוע באוזניו של האדם הסביר. נטען כי נוכח דבריו של המבקש היה האדם הסביר מרגיש מאוים וכך גם חשה, באופן סובייקטיבי, המתלוננת.
7. בית המשפט המחוזי דחה את עררי שני הצדדים. באשר לערר המבקש קבע בית המשפט כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו משקיים סיכוי סביר שבסיום ההליך העיקרי יוחלט לראות בדבריו של המבקש משום איום בפגיעה שלא כדין במתלוננת. זאת, במיוחד על רקע העובדה כי הדברים נאמרו עת היה המבקש בגילופין. בהקשר זה ציין בית המשפט כי בשלב זה, של ראיות לכאורה, אין בוחנים טענת הגנה של שכרות, אשר תיבחן גם היא בהליך העיקרי. באשר לערר המשיבה קבע בית המשפט כי נוכח העובדה שהמבקש והמתלוננת התגרשו ביום 17.9.2014 והסדירו ביניהם גם את הנושא הממוני – אשר היווה, על-פי החשד, את הרקע לעבירת האיומים – צדק בית משפט השלום כאשר אימץ את המלצת שירות המבחן בדבר שחרור המבקש לחלופת מעצר. כן הדגיש בית המשפט את העובדה שמעצר הבית עתיד להתקיים בעיר רחוקה ממקום מגורי המתלוננת וכי חברו של המבקש, אשר יפקח עליו יחד עם שניים נוספים, הוא אדם אשר ניתן לסמוך עליו, העובד כפקח וטרינרי של אזור הקריות.

תמצית נימוקי הבקשה

8. המבקש – באמצעות בא כוחו, עו"ד יאיר קורן – חוזר על עיקרי טענותיו לפני בית המשפט המחוזי ומבקש כי ישוחרר ללא תנאים מגבילים כלשהם. לטענת המבקש, היה על בית המשפט המחוזי לבחון את טענת ההגנה בדבר שכרותו במועד הראשון בו נדונה השאלה האם ישנן ראיות לכאורה לאשמתו. נטען כי בגוף כתב האישום מצוין כי המבקש היה בגילופין בעת שאיים לכאורה על המתלוננת. לגישתו של המבקש, עובדת היותו בגילופין אינה מתיישבת עם דרישת הכוונה המיוחדת הנדרשת בעבירת האיומים. בנוסף, נטען כי היה על בית המשפט המחוזי לבחון בשלב הארכת מעצרו גם את הטענה כי הודעתו בתחנת המשטרה איננה קבילה, משניתנה כאשר היה שרוי תחת מעטה אלכוהול כבד. לגישת המשיב לא ניתן ליתן כל משקל לאמירותיו בתחנת המשטרה, משהיה במצב של "סוגסטביליות חקירתית" עקב השפעת האלכוהול. נטען כי במצב זה עשויה להיות לנחקר נטייה לקבל מידע בצורה בלתי מבוקרת ולעתים אף לבדות סיפור עובדתי על-מנת לרצות את חוקרו.
9. כמו כן, טוען המבקש כי אמירותיו של המבקש למתלוננת עשויות להתפרש במספר אופנים אשר אינם עולים כדי איום, ובכלל זה, כעמידה על זכויות המגיעות לו על-פי דין במסגרת הליכי הגירושין. כן נטען כי לא ברור על מה נסמך האישום של שתי עבירות נפרדות של איומים. לטענת המבקש, כתב האישום אינו מגלה אימרה נוספת או התנהגות אחרת ממנה ניתן ללמוד כי איים בשנית על המתלוננת או המתלונן. בנוסף, נטען כי עובדת גירושיהם של המבקש והמתלוננת, והסכם חלוקת הרכוש שביניהם, מלמדים כי המבקש איננו מסוכן למתלוננת. כך, הודגשה גם העובדה כי המתלוננת ביקשה לחזור בה מתלונתה.

תמצית תגובת המשיבה