החלטה 6020/13

1.        לפניי בקשה להורות על משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט או החוק).

הרקע לבקשה והליכים קודמים

2.        ביום 2.10.2008 הוגש נגד המבקש כתב אישום, אשר ייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית כלפי אשתו (להלן גם: המתלוננת), לפי סעיף 380 ביחד עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בכתב האישום נטען כי ביום 3.4.2006, במהלך ריב שהתפתח בין המבקש לבין אשתו בדירת מגוריהם המשותפת ברמת-גן, תקף אותה המבקש בכך שאחז בידה ודחף אותה לעבר הרצפה. בכך, גרם המבקש לנפילת אשתו על ברכיה וכתוצאה מכך נגרמו לה חבלות בברכה השמאלית ובידה, אשר התבטאו בשטפי דם ואדמומיות.

3.        ביום 18.10.2010 הורשע המבקש בבית משפט השלום בתל אביב-יפו בביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום (ת"פ 7366-08). זאת לאחר שהמבקש כפר במעשה שיוחס לו וטען כי במועד האירוע התעורר ויכוח מילולי בינו לבין אשתו, אך לא היה ביניהם כל מגע פיזי. לטענתו, מקורן של החבלות נעוץ בפגם גנטי ממנו סובלת אשתו, ואין קשר סיבתי בין החבלות לבין העימות שהתרחש ביניהם. בהרשיעו את המבקש, הסתמך בית משפט השלום על מסמכים מתיקה הרפואי של המתלוננת, על ההתרשמות ממהימנותה של המתלוננת, ועל עדותו של הסייר שהגיע לדירת בני הזוג סמוך לאחר האירוע, ורשם בדו"ח הפעולה כי הבחין בסימנים של אדמומיות בברכיה של המתלוננת. בהכרעת הדין קבע בית משפט השלום כי גרסתה של המתלוננת מהימנה עליו "בהיותה הגיונית וסבירה נוכח נסיבות האירוע, ונתמכה בסימן החבלה, שכאמור נצפה מיד לאחר האירוע, בברכהּ". בד בבד, דחה בית המשפט את טענת המבקש כי החבלות נגרמו כתוצאה מבעיה רפואית של המתלוננת.

4.        לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית משפט השלום על המבקש את העונשים הבאים: מאסר על תנאי לתקופה של 6 חודשים, למשך 3 שנים, קנס בסכום של 5,000 ₪ או 5 חודשי מאסר תמורתו, וכן פיצוי למתלוננת בסכום של 5,000 ₪.

5.        ביום 1.12.2010 הגיש המבקש ערעור על פסק הדין שניתן בעניינו, יחד עם בקשה להוספת ראיות חדשות. ביום 23.2.2011 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הן את הבקשה להגשת ראיות חדשות והן את ערעורו של המבקש, זאת לאחר שהמבקש קיבל את המלצת בית המשפט לחזור בו מהערעור (ע"פ 9703-12-10).

הבקשה למשפט חוזר

6.        המבקש מבסס את בקשתו לקיום משפט חוזר בעניינו על שתי עילות. הראשונה, עניינה בראיות חדשות העשויות לשנות את תוצאת המשפט לטובת הנידון, עילה הקבועה בסעיף 31(א)(2) לחוק בתי המשפט. העילה השניה, עוסקת בחשש של ממש לעיוות דין אשר נגרם למבקש בהרשעתו, עילה המעוגנת בסעיף 31(א)(4) לחוק בתי המשפט.

7.        לטענת המבקש, יש ברשותו ראיות חדשות אשר לא הוצגו בהליכים הקודמים בעניינו, ואשר יש בהן כדי לשלול את הקשר הסיבתי בין החבלות שנתגלו בידה ובברכה של המתלוננת ובין האירוע מושא כתב האישום. המבקש מציג שתי ראיות בעניין זה: הראיה הראשונה היא חוות דעת מטעם ד"ר מאיה פורמן, מומחית ברפואה משפטית (להלן: חוות הדעת), אשר הסתמכה על התיק הרפואי של המתלוננת, ולפיה, קיים חשש ממשי כי הסימנים על ידה וברכה של המתלוננת מקורם במחלה אוטואימונית ממנה סבלה המתלוננת, הגורמת לשטפי דם ולאדמומיות בעור (מחלת ה-Purpura simplex""), או בשל נטילת תרופה בשםFlutine אשר עלולה לגרום לדימומים ולחבורות, ולא כתוצאה מאירוע אלים מצידו של המבקש. לטענת המבקש, המתלוננת הסתירה את דבר מחלתה הן מבית המשפט והן מגורמי החקירה היות שהיתה מודעת לכך שחשיפתה תשליך באופן ישיר על גרסתה.