רע"א
בית המשפט העליון
|
5346-14
08/09/2014
|
בפני כבוד השופט:
י' דנציגר
|
| - נגד - |
המבקשים:
1. הובלות חץ ההר בע"מ
2. דוידי הרצל
3. מלכה אילן
4. מנחם בוכריס
5. שושני יוסף
6. ציון בוכריס
7. בוכריס יעקב
עו"ד משה חנייא
|
המשיבים:
1. דוד עגיל
2. ל.ע.ד הובלות וסחר בע"מ
|
| החלטה |
לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטת ת' נאות פרי) בת"א 35735-06-14 מיום 15.7.2014 בה דחה בית המשפט את בקשת המבקשים לצו מניעה שיאסור על המשיבים להתחרות במבקשים באמצעות מתן שירותים ללקוחותיהם.
רקע
1. המבקשת 1 (להלן: החברה) היא חברה שהתאגדה, לפי תקנונה, למטרת "ריכוז והשגת עבודות לשרותי הובלה עבור בעלי המניות בחברה וחלוקתם בין החברים בצורה הוגנת ולתועלתם ההדדית". המבקשים 7-2 הם נהגים ובעלי משאיות שבבעלותם מניות בחברה. גם המשיב 1 הוא בעל מניות בחברה. המשיבה 2 היא חברה בבעלותו המלאה של המשיב 1, העוסקת במתן שירותי הובלה.
2. במהלך שנת 2012 החלו להתגלע מחלוקות בין המבקשים לבין המשיב 1, זאת, בין היתר, על רקע הפסקת כהונתו של המשיב 1 כיו"ר הנהלת החברה. בעקבות כך, לטענת המבקשים, החל המשיב 1 פוגע בחברה ובחבריה ומנסה "להביא לקריסתה" של החברה, בין היתר באמצעות הגשת תביעות משפטיות. כמו כן, לטענת המבקשים, החל המשיב 1 להתחרות בחברה ובחבריה שלא כדין ו"לגזול" מהם עבודה באמצעות מתן שירותי הובלה ללקוחות החברה.
3. לאור האמור לעיל הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבים בה עתרו לסעד כספי בסך 520,000 ש"ח וכן לצו קבוע אשר יורה למשיבים להימנע מלהתחרות בחברה או בחבריה, זאת כל עוד המשיב 1 הוא חבר ובעל מניות בחברה. טענתם העיקרית של המבקשים בתביעתם הייתה כי פעולות המשיבים עומדות בניגוד להתחייבויות המשיב 1 בסעיף 3(ו) לתקנון החברה, האוסר על חברי החברה, בין השאר, "לקיים קשרים עם לקוחות החברה אשר יעמדו בניגוד לאינטרסים של החברה". בד ובד עם תביעתם הגישו המבקשים בקשה לצו מניעה זמני אשר יורה למשיב 1 "לחדול מפעילות עסקית, בדגש על הובלה, מול ספקים של [החברה]... ולחדול מפגיעה בפרנסת חברי החברה, מול כל חברה או מפעל אשר עוסקים בענייני הובלה עם המבקשת".
החלטת בית המשפט המחוזי
4. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקשים למתן צו מניעה זמני. נקבע, כי לא הוכח כי מתן הצו הכרחי כדי לשמור על המצב הקיים, או כי אי היעתרות לבקשה תגרום למבקשים לנזק בלתי הפיך. בית המשפט ציין כי ממקרא טענות המבקשים עולה כי "באופן עקרוני אפשר שהמשיבים יבצעו את ההובלות 'האסורות' אלא שהם אמורים להעביר למבקשת 'עמלה' בגינן". לפיכך קבע בית המשפט כי מדובר בתביעה כספית במהותה העוסקת בנזקים כספיים ברי-כימות. הואיל והמשיבים אינם מחוסרי יכולת כלכלית, יוכלו המבקשים להיפרע מהם במקרה שתביעתם תצלח. משכך קבע בית המשפט כי המבקשים לא הוכיחו כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם. לבסוף קבע בית המשפט כי המבקשים הגישו את בקשתם בשיהוי ניכר - כשנה לאחר שנודע להם אודות מעשי המשיב 1 וכחודשיים לאחר שנמחקה בקשה דומה שהגישו במסגרת הליך אחר - וכי שיהוי זה מצדיק את דחיית הבקשה. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המבקשים לפיה הם לא נמנעו מנקיטה בהליכים משום שהמתינו להשלמת חקירה פרטית שנערכה על ידם בעניין מושא ההליך. בית המשפט בחר שלא להעריך את סיכויי התביעה, וזאת לאור קביעתו לפיה די בשיקולים האחרים שהוצגו על ידו כדי להצדיק את דחיית הבקשה.
בקשת רשות הערעור
5. המבקשים - באמצעות בא כוחם עו"ד משה חנייא - טוענים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא דן בטענותיהם העקרוניות בעניין תקנון החברה ומעמדו במערכת היחסים שבינם לבין המשיב 1. כן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי המחלוקת בין הצדדים עיקרה בשאלת ה"עמלה" אשר צריכה להשתלם לחברה על ידי המשיב 1. לשיטתם, עיקר תביעתם מכוון לאובדן "העבודה ואספקת העבודה בהובלות לנהגים" ולא לאובדן העמלה. לפיכך טוענים המבקשים כי בית המשפט לא ערך כראוי את מאזן הנוחות, שכן הוא לא שיקלל את הפגיעה בנהגים כתוצאה מאובדן מקורות פרנסתם. המבקשים מוסיפים וטוענים כי שגה בית המשפט כאשר קבע כי הם השתהו בהגשת בקשתם, וזאת משום שעובר להגשת התביעה והבקשה ניהלו הצדדים הליך גישור אשר ארך כ-6-5 חודשים. עוד מציינים המבקשים כי לא ראוי לדחות את בקשתם מחמת השיהוי שבהגשתה, וזאת בשל הפגיעה הניכרת בתקנון החברה אשר מעמדו, לשיטתם, הוא כשל חוק.