החלטה 4977/14

1. לפניי בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת נ' בן אור), בעת"מ 27457-02-14, מיום 6.6.2014.

רקע משפטי ועובדתי

2. סעיף 17 לחוק אוויר נקי, התשס"ח-2008 (להלן: חוק אוויר נקי או החוק), מתנה את פעילותו של "מקור פליטה טעון היתר", בקבלת "היתר פליטה" ובהתאמת הפעילות לתנאי ההיתר. חוק אוויר נקי מגדיר "מקור פליטה טעון היתר" כמיתקן אשר גורם לזיהום אוויר שאיננו זניח, ומתבצעת בו פעילות מן הפעילויות המפורטות בתוספת השלישית לחוק (להלן: התוספת). לענייננו, הסעיפים הרלוונטיים בתוספת הם סעיף 4, העוסק ב"תעשייה כימית", עליה נמנית פעילות "ייצור בקנה מידה תעשייתי" באמצעות חומרים כימיים המפורטים בסעיף זה; וסעיף 6.1, הכולל "טיפול ועיבוד המיועד לייצור תוצרי מזון מחומרי הגלם מהצומח ביכולת ייצור העולה על 300 טון ליום". חוק אוויר נקי בא לעולם בשנת 2008, אך נכנס לתוקף רק בשנת 2011, ובנוסף נקבעו בו הוראות מעבר ביחס למפעלים שהחלו את פעולתם לפני מועד זה (סעיף 95 לחוק אוויר נקי).

3. המבקשת מפעילה מפעל, המשמש, לדבריה, לייצור תוצרי מזון (יוער, כי בעתירתה הגדירה המבקשת את המפעל כ"מפעל לייצור תוצרי מזון המבוססים על חומרי גלם צמחיים מן הטבע"). ביום 4.2.2013, פנה המשרד להגנת הסביבה למבקשת, במטרה לבחון האם פעילות המפעל טעונה "היתר פליטה" מכוח החוק. מלכתחילה היתה עמדת המשרד להגנת הסביבה, כי היתר כאמור דרוש בשל הפעילות לייצור מזון (לפי סעיף 6.1 לתוספת); אך לאחר סיור במפעל והמצאת מסמכים רלוונטיים, נדרשה המבקשת להגיש בקשה להיתר פליטה, מכיוון שהמפעל כולל גם "תעשייה כימית" (לפי סעיף 4 לתוספת), בכך שמיוצרים בו מלחים אנאורגניים. המבקשת פנתה למשיב 1, הוא הממונה כהגדרתו בחוק אוויר נקי (להלן: "הממונה"), בבקשה לבחון פעם נוספת את עמדתו בנושא. לאור בקשה זו, נערך סיור נוסף במפעל, אך עמדתו העקרונית של הממונה בדבר הצורך בקבלת היתר פליטה, נותרה בעינה.

פסק דינו של בית משפט קמא

4. המבקשת הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, ועתרה לביטול דרישת המשיבים להגשת בקשה להיתר פליטה. בית המשפט המחוזי לא מצא ממש בטענותיה של המבקשת ודחה את העתירה. בית המשפט קבע, כי התנהלותם של המשיבים היתה עניינית, והממונה גיבש את עמדתו לאחר שבחן את מכלול הנתונים ונערכו שני סיורים במפעל. לעומת זאת, המבקשת הקשתה על בירור המצב לאשורו, וגרמה לעיכובים מתמשכים. בית המשפט דחה את טענתה של המבקשת, אשר ביקשה להסתמך על מסמכים משנת 2007, והבהיר כי הפרמטרים לדרישת היתר פליטה הם אלה שנקבעו בתוספת לחוק. כמו כן, קבע בית משפט קמא, כי תחולתה של הדרישה לקבלת היתר פליטה איננה מותנית בסקטור העסקי אליו משתייך המפעל אלא בטיב הפעילות התעשייתית. הודגש בפסק הדין, בהקשר זה, כי גם לדבריה של המבקשת עצמה, המפעל מייצר גם חומרים המשמשים לתעשיות כימיות שונות (בהן תעשיית הדטרגנטים ותעשיית התרופות). בנוסף, דחה בית המשפט את טענתה של המבקשת, לפיה סעיף 4.2.4 מהווה נורמה כללית, אשר אין להידרש אליה מכיוון שהמפעל הוא מפעל מזון, שעליו להיבחן רק על פי הנורמה הספציפית שנקבעה בסעיף 6.1 לתוספת. הובהר, כי לטענה זו אין מקור בחוק, וגם כללי הרגולטור הבריטי אינם עשויים לסייע למבקשת לבסס את טענתה זו. על סמך האמור, נדחתה העתירה בפסק דין מיום 6.6.2014, תוך חיוב המבקשת בהוצאות לטובת המשיבים.

           המבקשת ערערה על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, ובמסגרת הערעור הוגשה גם "בקשה לעיכוב ביצוע" פסק הדין, היא הבקשה שלפניי. בהחלטתי מיום 23.7.2014, התבקשה תגובת המשיבים לבקשה, ונקבע כי אין מקום ליתן צו ארעי עד להכרעה בבקשה.

תמצית טענות הצדדים