החלטה 3508/14

1.        בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 10.4.2014 (עמ"ש 1596-12-12, סגנית הנשיא ש' דברת, השופטת ר' ברקאי והשופט א' ואגו). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריית גת מיום 9.10.2012 (תמ"ש 5402-07, השופטת א' אשקלוני). 

2.        עניינה של הבקשה שבפני הוא בסכסוך בין שני אחים – המבקש והמשיב – בכל הנוגע לשאלה מי מהם זכאי לקבל את הזכויות של הוריהם ז"ל (להלן: המנוחים) במשק במושב נוגה (להלן: הזכויות במשק).

3.        בין השנים 2000-1999 חתמו המנוחים על תצהירי העברה במתנה של זכויותיהם במשק לטובת המשיב (להלן: תצהירי ההעברה או התצהירים), וכן על ייפויי כוח בלתי חוזרים לביצוע העברת הזכויות על שמו של המשיב. בתצהירים צוין כי תנאי למתנה הוא שהמשיב יטפל במנוחים עד אריכות ימיהם וכן ידאג "לפעילות המשק, חובות והתחייבויות המשקיות". בפועל, העברת הזכויות לא נרשמה בספריו של מינהל מקרקעי ישראל בשל סירובו של זה לבצע העברה מותנית של זכויות.

4.        בשנת 2003, זמן קצר לפני פטירתו של האב, ערכו המנוחים צוואות שבמסגרתן הורו – בניגוד לאמור בתצהירים – על העברת הזכויות במשק למבקש.

5.        לאחר פטירת המנוחים, פנה המבקש לבית המשפט לענייני משפחה בתביעה וביקש כי זה יצהיר שתצהירי ההעברה בטלים. המבקש טען כי התצהירים הם לכל היותר התחייבות לתת מתנה, אשר ממנה המנוחים היו זכאים לחזור, כפי שאמנם עשו במסגרת צוואתם. עוד טען המבקש כי המתנה בתצהירים הייתה על תנאי, וכי תנאים אלו לא קוימו, מאחר שלטענתו, המשיב התייחס למנוחים באופן מחפיר.

6.        בית המשפט לענייני משפחה קבע כי מנוסחם של תצהירי ההעברה וממגוון העדויות שהובאו בפניו בנוגע לרצונם של המנוחים, עולה שהמנוחים רצו להעביר את הזכויות במשק למשיב, וכי על כוונתם זו ידעו הכול – הן אנשי המשפחה והן אחרים מחוצה לה. בית המשפט לענייני משפחה המשיך וקבע כי הוא אינו נדרש להכריע בשאלת סיווגם של התנאים שנכללו בתצהירי ההעברה, היינו האם היוו תנאי מתלה או חיובים המוטלים על מקבל המתנה, שכן ממילא ניתן לקבוע כי המשיב עמד בכל התחייבויותיו לפי התצהירים. בהקשר זה, נקבע כי המשיב הרבה לבקר את המנוחים והפגין כלפיהם יחס חם. לבסוף, נקבע כי חתימתם של המנוחים על יפויי הכוח שנעשו לשם הסדרת רישום הזכויות במשק על שמו של המשיב מעידה כי הם ויתרו למעשה על זכותם לחזור בהם ממתן המתנה.

7.        בית המשפט המחוזי דחה את הערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. השופט ואגו, שכתב את חוות הדעת המרכזית, קבע כי בעת עריכת הצוואות לא היה למנוחים הכוח המשפטי האפקטיבי לצוות בקשר לזכויות במשק. הוא עמד על כך שמהראיות עולה כי המנוחים גמרו בדעתם להעביר למשיב באופן מלא ובלתי הדיר את זכויותיהם במשק וכי הם אף עשו כל שלאל ידם כדי להוציא לפועל את רצונם המובהק, לרבות חתימה על כל מסמך נדרש. לשיטתו של השופט ואגו, התחייבויותיו של המשיב במסגרת תצהירי ההעברה אינן מהוות תנאי מתלה להעברת הזכויות אליו, אלא התחייבות עצמאית נפרדת. השופט ואגו הוסיף וקבע כי מכל מקום לא הוכח שהמשיב לא עמד בהתחייבויות אלה. סגנית הנשיאה דברת הסכימה לתוצאה שאליה הגיע השופט ואגו, אך חלקה על קביעתו כי התחייבויות המשיב בתצהירים אינן  מהוות תנאי מתלה. היא קבעה כי היא אינה נדרשת להרחיב בעניין זה לאחר שנקבע כממצא עובדתי שהמשיב קיים את התחייבויותיו כלפי המנוחים. השופטת ברקאי הסכימה אף היא עם השופט ואגו והצטרפה להערתה של סגנית הנשיאה דברת.

8.        בקשת רשות הערעור שבפני מתמקדת בטענה אחת של המבקש, הסבור כי נגרם לו עיוות דין חמור בשל כך שהערכאות הקודמות נמנעו מלדון בטענתו העובדתית שהמשיב לא עמד בתנאי השני לתצהירי ההעברה לפיו הוא ידאג לפעילות המשק. לטענת המבקש, מחומר הראיות עולה שהמשיב לא עמד בתנאי זה.