רע"א
בית המשפט העליון
|
3162-14
12/10/2014
|
בפני השופט:
י' עמית
|
- נגד - |
המבקש:
אברהם גזונטהייט עו"ד איל רוזובסקי
|
המשיבים:
1. שלמה איזנברג 2. אליהו רוזנגרטן 3. ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ
עו"ד שמרית כרמי נעמת עו"ד מיכאל הרצברג עו"ד מיתר ליקוורניק גבע לשם
|
החלטה |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רומנוב) בת"א 4023-10 מיום 27.3.2014, בגדרה נדחתה בקשת המבקש לתיקון כתב התביעה, באופן שיתווספו עובדות וכן יתוקן סעיף הסעדים הנדרשים.
1. בשנת 1988 נחתם הסכם בין אברהם גזונטהייט (להלן: המבקש), רודולף שפיצר (להלן: שפיצר) ושלמה איזנברג (להלן: משיב 1 או איזנברג). על פי הסכם זה נוסדה קבוצת אג"ש (איזנברג-גזונטהייט-שפיצר) אשר השתלטה על החברות הבורסאיות ערד השקעות ופיתוח תעשייה בע"מ (להלן: המשיבה או ערד), וישרס חברה להשקעות בע"מ (להלן: ישרס). עם השנים מוזגה ישרס לתוך ערד, וכיום ערד הינה קונצרן חברות בישראל אשר מחזיק ארבע חברות בנות עיקריות.
בין הצדדים מתנהל סכסוך במסגרתו טוען המבקש לקיפוח בעלי מניות המיעוט בערד על ידי איזנברג, בעל השליטה בערד. טענות הקיפוח בכתב התביעה המקורי נסבו בעיקרן על: אי חלוקת דיבידנד לאורך שנים בערד לעומת שכר שנתי של כ-3 מיליון ש"ח לאיזנברג; הגדלת שליטתו הישירה של איזנברג בחברות הבנות של ערד, לצד דילול שליטתה של ערד בהן; והכוונת פעילות הדירקטורים ונושאי המשרה בערד לטובתו האישית של איזנברג. בנוסף, לטענת המבקש, יורשי שפיצר אשר מניותיהם מוחזקות כיום בתאגיד שוויצרי (להלן: משיבה 2) הפסיקו בשנת 2007 לשתף עמו פעולה, וכך הפך המבקש אשר מחזיק ב-34.58% בערד מחבר בקבוצת השליטה לבעל מניות מיעוט, כאשר איזנברג מחזיק ב-37.09% ומשיבה 2 מחזיקה ב-18.17%. על כך הוגשה תביעת המבקש לבית משפט קמא ביום 12.1.2010.
הסכסוך הניב תביעות נוספות אשר התנהלו בבית משפט קמא. כך בין היתר תביעה שעודנה מתנהלת בבית המשפט המחוזי בירושלים, ת"א 3414-09 GAINMORE LIMITED נ' אברהם גזונטהייט, שם טוען איזנברג כי על המבקש להשיב לו 8% ממניות ערד, ובתביעה שכנגד טוען המבקש כי על איזנברג להשיב לו 6% ממניות ערד.
2. ביום 21.11.2013 עתר המבקש לבית משפט קמא בבקשה לתיקון כתב התביעה בדרך של הוספות עובדות ותיקון סעיף הסעדים הנדרשים . בקשה זו התבססה על מספר אירועים אשר התרחשו לאחר סיום הליך ההוכחות ביום 30.12.2012. להלן עיקרי האירועים: (א) משא ומתן שכשל בניסיון להגיע לפשרה בתיק; (ב) הצבעה משותפת של המבקש ומשיבה 2 בישיבת האסיפה הכללית ביום 17.1.2013 בהצעה לאי מינוים מחדש של איזנברג ודירקטורים נוספים מטעמו לדירקטוריון ערד; (ג) הסכם בעלי מניות בין איזנברג למשיבה 2 (להלן: הסכם השליטה) מיום 21.2.2014 אשר מסדיר את אופן שליטתם בחברה, כולל מינוי דירקטורים, וכן קובע הוראות לעניין חלוקת דיבידנדים בערד החל משנת 2014; (ד) מחלוקת לעניין הליך מינוי דירקטורים חיצוניים בחברה. אף הוגשה תביעה של ערד נגד המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ה"פ 7178-08-13) בגין סיכול הליך מינוי הדח"צים בחברה, תובענה אשר נסתיימה בפשרה. אין חולק כי אירועים אלו התרחשו לאחר הגשת כתב התביעה המקורי, וכי ברובם מהווים אירועים משמעותיים.
המבקש ביקש להוסיף את פירוט האירועים שלעיל ואירועים נוספים המפורטים על פני 20 עמודים בכתב התביעה המתוקן. כמו כן ביקש להוסיף על הסעדים בכתב התביעה המקורי, סעדים נוספים שיפתרו את בעיית הקיפוח וביניהם: מתן צו המחייב את איזנברג ומשיבה 2 לרכוש את מניותיו של המבקש בערד לפי שווי ההון העצמי של ערד; חלוקת מניות החברות הבנות של ערד כדיבידנד בעין לבעלי מניותיה; וקביעת מדיניות חלוקת דיבידנד לפיה יחולקו כדיבידנד לפחות מחצית מהרווחים הצבורים של החברה בכל שנה.
3. בהחלטתו מיום 27.3.2014 דחה בית משפט קמא את הבקשה לתיקון כתב התביעה. נקבע כי נוכח מהות התיקון המתבקש והיקפו הרב, ובשים לב לעובדה ששמיעת הראיות בתיק כבר הסתיימה, על התובע להביא את טענותיו החדשות בדרך של הגשת תביעה חדשה. בית משפט קמא עמד על כך שיש להבחין בין הבאת ראיות חדשות לצורך בירור עניינים המצויים בגדרי חזית המחלוקת הקיימת, לבין בקשה לשנות את חזית המחלוקת ולהעמידה על בסיס שונה. לאור זאת, נקבע כי ככל שהמבקש יודיע שהוא מעוניין להמשיך בבירור התביעה, יודיעו הצדדים אם הם מבקשים להביא ראיות נוספות, ואלה תידונה על פי העניין, שאם לא כן, יינתן צו לסיכומים. ככל שהמבקש יודיע כי בנסיבות שנוצרו הוא אינו מבקש להמשיך בבירור התביעה, המליץ בית המשפט לצדדים להגיע להסכמה בדבר אופן סיום ההליכים בתיק, ובהיעדר הסכמה – יגיש המבקש בקשה מתאימה.
על החלטה זו נסבה הבקשה שבפניי, אשר הוגשה, לאחר תום שלב ההוכחות ובטרם הגשת הסיכומים.
4. המבקש טוען כי בית משפט קמא נקלע לטעות משפטית ולסתירה פנימית, עת התיר שמיעת ראיות חדשות מחד, ודחה את הבקשה לתיקון כתב התביעה מאידך. בכך אפשר בית המשפט למשיבים הרחבת חזית על דרך של בקשה להוספת ראיות, ומנגד, מנע את תיקון כתב התביעה ובכך יצר חוסר שוויון מהותי בין הצדדים.