החלטה על המשך מעצרו של פרנסואה אבוטבול עד למתן החלטה אחרת

מהות האישומים וטענות התביעה:

המשיב נעצר ועומד לדין בגין עבירות שביצע לפי הנטען נגד אשתו המתלוננת, ילידת 1974, כאשר לפי הנטען חיי הזוג היו רוויים אלימות אותה הפעיל המשיב כנגד המתלוננת.

בכתב האישום מפורטים חמישה אירועים קונקרטיים:

בחודש נובמבר 2008 הכה המשיב את המתלוננת וגרם להמטומה בפניה, כמתואר באישום הראשון;

בחודש דצמבר 2008 ביצע המשיב מעשה של היזק בזדון - שבירתם של כלי השולחן אותם ערכה המתלוננת, כמתואר באישום השלישי;

ביום 20.2.09 תקף המשיב את המתלוננת בדחיפה וביריקה, כמתואר באישום השני;

במועד לא נקוב בשנת 2009 ירק המשיב על המתלוננת ומשך בשיערה, כשלא צייתה לבקשה כלשהי מצידו, כמתואר באישום הרביעי;

במועד לא נקוב בשנת 2009 איים המשיב על המתלוננת שאמרה לו כי תפנה למשטרה, בסמנו בידיו סימן לאקדח וסימן שחיטה, כמתואר באישום החמישי;

התביעה מתבססת בעיקר על דברי המתלוננת, כמו-גם על עדות אימה וחיזוקים נוספים.

טענות ההגנה:

המשיב, בהודעותיו במשטרה, הכחיש את כל המיוחס לו.

הסניגורים המלומדים ערים כמובן להלכות הברורות שיצאו מתחת ידו של בית המשפט העליון לאורך השנים, ואינם טוענים להיעדרן המוחלט של ראיות לכאורה, וזאת מעצם קיומה של גרסת המתלוננת בהודעותיה במשטרה. אלא, טוענים הסניגורים, בתשתית הראייתית הנשענת-כביכול על דברי המתלוננת נופלים פגמים מהותיים הגוררים כרסום של-ממש בחוזקה של תשתית זו.

הסניגורים המלומדים מיקדו עיקר טענותיהם בכך, שלמעשה המתלוננת לא ביקשה להתלונן וה"תלונה" אינה אלא פרי לחציהם של השוטרים שתישאלו את המתלוננת ועד-כדי שימת גירסה בפיה.

עוד מציינים הסניגורים המלומדים, שבמהלך אותו תשאול הפגינה המתלוננת חוסר-פחד ברור, והמניע האמיתי לתלונתה אינו מעשי תקיפה ואיומים כנטען, אלא זעמה על המשיב שייחס לה מניעים כלכליים בפעולותיה נגדו.

לתשתית הראייתית:

גרסת המתלוננת:

המתלוננת שטחה גרסתה בהודעתה המפורטת מיום 1.4.09 [9]. בהודעה זו מגוללת המתלוננת את פרשת יחסיה עם המשיב, לפני ואחרי נישואיהם בגיל צעיר.

תחילה סבלה המתלוננת מאלימות מילולית והתפרצויות זעם של המשיב, אולם בהמשך החל המשיב לתקוף את המתלוננת על-ידי משיכות חזקות בשיערה, מכות ואף בעיטות. אירועים אלימים מסוג זה אירעו כאחת לחודשיים,  ובנוסף להם היו אירועים תכופים יותר של קללות והשפלות.