בעניין: התנגדות לביצוע תביעה ובקשה להארכת מועד
1. ביום 23/05/13 הגישה התובעת ללשכת ההוצל"פ בחיפה, תביעה על סכום קצוב כנגד הנתבע, על סך 42,649 ש"ח, בגין תשלומי חובה חלוטים, המגיעים לתובעת, בחזקת רשות מקומית עפ"י כל דין כארנונה, היטל, אגרה או דמי השתתפות, בנוגע לחמישה נכסים המצויים בשטח השיפוט של התובעת.
2. כתב התביעה גופו לא מפרט את זהות הנכסים, אבל אפשר למצוא פירוט בעניין זה בדו"ח יתרות למשלם, אשר צורף כנספח לכתב התביעה. מדו"ח זה עולה כי החוב התייחס למעשה רק לשלושה מבין חמשת הנכסים, שמספריהם נזכרים בכתב התביעה. נכס אחד מצוי באזור התעשייה, מסווג כתעשייה ומלאכה א' והינו בתחום התריסים. נכס שני מצוי באזור התעשייה, מסווג כקרקע תפוסה. הנכס השלישי הוא נכס מגורים, המצוי ברחוב ברנר 135/3 ובגינו נצבר חלק הארי של החוב בסך של 29,533 ש"ח.
3. ליקוי נוסף בכתב התביעה, מקורו בכך שאי אפשר להבין מכתב התביעה על מצורפיו, מהי תקופת החיוב. לעניין זה צורפה לתביעה דרישה לתשלום חוב מיום 25/07/12, המלמדת לכאורה על מרכיבי החוב. דא עקא, גם דרישה לתשלום זו אינה כוללת פירוט מפורש של התקופה בה נצבר חוב, שכן לגבי חלק ממרכיבי החיוב, נאמר רק עד איזו שנה הם נצברו. כך למשל, בנוגע לנכס באזור התעשייה שקשור לתריסים, נאמר כי נצברו יתרות עד 2004, בסך של 10,466 ש"ח.
4. ביום 09/07/13, בוצעה מסירה מלאה של האזהרה לנתבע. כפי שאפשר להתרשם מהבקשה להארכת מועד ומההחלטה עד כבוד רשם ההוצל"פ מיום 17/10/13, כבר סמוך לקבלת האזהרה פנה הנתבע בבקשה ללשכת ההוצל"פ. כבר ביום 12/07/12, בעקבות קבלת דרישה לתשלום מסים, פנה התובע לנתבעת וביקש לקבל את המסמכים מכוחם נרשם כבעלים של הנכסים, בגינם נצבר החוב נשוא התביעה. הנתבע טוען כי לאחר שלא קיבל מענה, שלח מכתבים נוספים באותו עניין ביום 29/07/12 וביום 19/11/12.
5. למעשה, אפשר להתרשם מהחומר המצוי בתיק כי הנתבע, אשר לכאורה אינו מיוצג על ידי עו"ד, התקשה לפעול בהתאם לדרישות הדין, גם לאחר שקיבל הנחיות ברורות מרשם ההוצל"פ ולכן, הגיש את ההתנגדות תחת הכותרת "כתב הגנה", רק ביום 17/10/13.
6. ב"כ התובעת טוען כי מדובר במועד שנקבע בחיקוק ולכן, נדרש טעם מיוחד לשם הארכתו. בנסיבות העניין, לא מצאתי הצדקה לסגור את שערי ביהמ"ש בפני הנתבע, טרם בחינת טענות ההגנה שהעלה. לנתבע לא היה כל אינטרס שלא להגיש התנגדות במועד, כאשר כל טענות ההגנה שלו היו ערוכות בתצהיר כבר ביום 06/10/13, כפי שעולה ממועד אישור חתימתו על התצהיר התומך בכתב ההגנה. במצב דברים זה, כאשר ביהמ"ש לוקח בחשבון גם את פגרת הקיץ, עולה בבירור כי הסיבה העיקרית לאיחור הינה התרשלות של הנתבע בקיום חובתו הדיונית, להגיש התנגדות תוך 30 יום.
7. סמכותו של רשם להאריך מועדים שאובה מסעיף 90 לחוק בתי המשפט ולא מתקנה 528, מתקנות סדר הדין האזרחי ולכן אינה מותנית, בהוכחת קיומו של טעם מיוחד. כמו כן, בפסיקת בית המשפט העליון מהשנים האחרונות, אפשר ללמוד כי הדרישה להוכחת טעם מיוחד, רוככה במידה ניכרת, כאשר מדובר במי שמבקש לפתוח לפניו לראשונה את שערי ביהמ"ש, דוגמת מבקש הארכת מועד להגשת התנגדות. זאת להבדיל ממי שכבר היה לו את יומו בביהמ"ש, דוגמת מבקש הארכת מועד להגשת ערעור.
8. הנתבע מוסיף ומסביר את האיחור בהגשת ההתנגדות, בכך שהתובעת לא השיבה באופן ענייני לאף אחת מבקשותיו לקבלת מסמכים. המענה היחיד של ב"כ התובעת לטענה זו הינו כי הנתבע מנסה להטעות את ביהמ"ש ע"י הצגת מכתבים, שנשלחו טרם הגשת התביעה. אני סבור כי גם כאשר התובעת אינה נותנת מענה ענייני לבקשות לקבלת מסמכים, שנשלחו אליה טרם הגשת התביעה, ישנו קשר סיבתי בין ההמנעות ממתן תשובה לבין האיחור בהגשת ההתנגדות, בשל הקושי לפרט את טענות ההגנה, כאשר יש צורך להסתפק במסמכים החלקיים שצורפו לתביעה. כך בפרט, כאשר כתב התביעה לא מבהיר כנדרש את תקופת החיוב ואת זהות הנכסים נשוא התביעה.
9. לגופו של עניין, טוען הנתבע כי התובעת לא השיבה לאף אחד מהמכתבים ששלח אליה והגישה את התביעה, ללא בדל ראייה לקיומו של חוב. טענה זו אינה יכולה להקים לנתבע הגנה אפשרית מפני התביעה, שכן אין צורך לצרף ראיות לקיומו של חוב בתביעה של רשות מקומית, אלא רק לפרט את תקופת החיוב ומרכיבי החיוב.
10. עוד טוען הנתבע, כי גם לשיטתה של התובעת מדובר בחוב שהתיישן, שכן מדובר בחוב שקדם לשנת 2004. הנתבע מפנה בעניין זה לפסק דינו של בית המשפט העליון ברעא 187/05 נסייר נגד עיריית נצרת עילית, שם נקבע כי הרשות המקומית אינה רשאית לגבות חובות ארנונה שהתיישנו. הנתבע מודע לכך שהליכי גבייה מנהליים עוצרים את מירוץ ההתיישנות, אך טוען כי יש צורך לברר האם ננקטו הליכי גבייה שכאלה.
הנתבע טוען כי במקרה שלפנינו הדרישה הראשונה לתשלום, נשלחה אליו ביום 25/07/12 והיא מתייחסת לחובות ארנונה, שהצטברו על פני תקופה ארוכה, לפחות משנת 2000. הנתבע טוען כי המקום היחיד שבו אפשר להעלות את טענת ההתיישנות, הוא במסגרת התגוננות מפני התביעה, שכן ההתיישנות היא מגן ולא חרב. לכן, טוען הנתבע כי החובות התיישנו.
11. במענה לטענה זו, טוען ב"כ התובעת כי במהלך השנים נשלחו לנתבע הודעות חיוב לכתובת הנכס ולכן התביעה לא התיישנה. בתמיכה לטענה זו, מצרף ב"כ התובעת לתגובה, דו"ח פעולות מנהליות ממנו עולה כי דרישות לתשלום נשלחו החל משנת 2005. לחילופין, טוען ב"כ התובעת, כי אין לנתבע טענת הגנה כלשהי בנוגע לחובות שנוצרו בשבע השנים שלפני הגשת התביעה, בסך של 21,389 ש"ח, לגביהן מבוקש ליתן פסק דין חלקי.
12. תגובת ב"כ התובעת נשלחה לנתבע ואין מחלוקת כי התקבלה אצלו, כפי שעולה מבקשתו למתן אורכה מיום 02/02/14. בהחלטתי מיום 02/02/14 ניתנה לנתבע אורכה להגשת תשובה לתגובה עד 17/02/14, כפי שביקש, אך הנתבע לא הגיש תשובה עד עצם היום הזה.
13. לאחר ששקלתי טענות הצדדים בעניין ההתיישנות, אני קובע כי גם לשיטתו של הנתבע לא עומדת לו טענת הגנה כלשהי בכל הנוגע לחיובים שנצברו בשבע השנים שלפני הגשת התביעה. לא בכדי, בחר הנתבע שלא להשיב כאמור בתגובה בעניין זה.
14. באשר ליתרת סכום התביעה, הנני קובע כי טענות ההגנה שהעלה הנתבע, אינן מפורטות כנדרש ולכן, ישנה הצדקה להתנות את מתן רשות להתגונן לטענת ההתיישנות בהפקדה. בנסיבותיו של תיק זה, לאור האופן הלקוי בו נוסח כתב התביעה, כמפורט לעיל, מצאתי לנכון להעמיד את סכום ההפקדה על סך של 10,000 ש"ח. בקביעת סכום ההפקדה, התחשבתי גם בהמנעותו של הנתבע מלהשיב לאמור בתגובה, אליה צורפו מסמכים המלמדים לכאורה, על משלוח דרישות לתשלום לנתבע, החל משנת 2005.
15. אשר על כן, ניתן בזאת פסק דין חלקי, הדוחה את ההתנגדות לגבי הסך של 21,389 ש"ח, המתייחסים לתקופה מיום 01/06/06 עד מועד הגשת התביעה 23/05/13.
לגבי יתרת סכום התביעה, אני נותן לנתבע רשות להתגונן בכפוף להפקדת הסך של 10,000 ש"ח בקופת ביהמ"ש לא יאוחר מיום 23/05/14. ככל שהנתבע לא יפקיד סכום זה במועד שנקבע, תדחה ההתנגדות כולה והנתבע יחוייב בהוצאות התובעת.