1. לפני בקשת הנתבע (להלן: "
המבקש") לדחיית תביעת המשיבה-התובעת (להלן: "
המשיבה") על הסף, בטענה שבית משפט זה, הלכה למעשה, בית משפט ישראלי, אינו מוסמך לדון בתביעה, וכי זו מקומה להידון בפני ערכאה מוסמכת ב ג'נין, ברשות הפלסטינית.
בנוסף טען המבקש כי יש להחיל על הצדדים, בני זוג שנישאו בג'נין, ועל סוגיית יחסי הממון ביניהם את חוקי השריעה האיסלמית, וזאת במצוות הסכם הנישואין - "העקד".
2. הצדדים, ערבים מוסלמים, נישאו זל"ז ביום 27/2/82 בנישואין דתיים בעיר ג'נין. המשיבה הייתה אותה עת תושבת ג'נין ואילו המבקש ערבי-ישראלי תושב ***, שבאותן שנים התגורר ב- ***. לאחר הנישואין, ומשך כעשרים שנה התגוררו הצדדים ב- ***, שם נולדו להם שלוש בנות, עד אשר חזרו בשנת 2000 לישראל והשתקעו בעיר ***, עיר מוצאו של הנתבע.
3. ביום 10/11/10 הגישה המשיבה-התובעת תביעה לפסק דין הצהרתי בדבר היותה שותפה בשיעור מחצית עם המבקש-הנתבע בדירת מגורים ב- ***והרשומה על שמו של המבקש (להלן: "
הדירה"), וכן לפירוק שיתוף בדירה זו.כן ביקשה פירוק שיתוף במיטלטלין ובזכויות אשר נצברו במהלך חיי הנישואין. המשיבה טענה, כי במהלך כ-22 שנים הם התגוררו ב- *** ומכספיהם הקימו את הדירה. לצורך הקמת הדירה הם נטלו הלוואת משכנתא.
המשיבה טענה, כי מאחר והצדדים עברו לאחר נישואיהם להתגורר ב- ***, חל עליהם המשטר הרכושי המעוגן בדין הקונטיננטלי ה- ***. לפי ס' 1401 לקודקס האזרחי ה- *** (המשיבה צירפה חוות דעת בעניין הדין ה- ***), המשיבה זכאית למחצית הזכויות בדירה ובפנסיה של המבקש ובכספים שנצברו בחשבון הבנק שלו, החל מיום הנישואין ועד למועד הקובע.
4. המבקש טען בכתב ההגנה ובבקשה דנן, כי בית משפט זה נעדר סמכות לדון בתביעת המשיבה, וכי אין תחולה לחוק הישראלי ו/או לחוק ה- *** (צירף חוות דעת של ד"ר לורנט זרקא שם הוא מציין, כי אין תחולה לדין ה- *** ולא לדין הישראלי), ובכל מקרה, הדין החל על בני הזוג הוא דיני השריעה האסלאמית, הן לאור העובדה, כי בהסכם הנישואין צוין במפורש, כי הצדדים הסכימו כי דיני השריעה האסלאמית יחולו עליהם וגם לאור העובדה כי הדין החל לאור הוראת ס' 15 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "
חוק יחסי ממון") הוא הדין הנהוג בעיר ג'נין שם נערכו הנישואין. נטען עוד, כי אין תחולה לחוק הישראלי על בני זוג שנישאו מחוץ לישראל, אפילו עלו סמוך לאחר נישואיהם, קל וחומר כאשר מדובר בבני זוג שנישאו מחוץ לישראל והתגוררו מחוצה לה במשך 20 שנה.
עוד טען המבקש, כי בהתאם לכללי הדין והמשפט הבינלאומי, הסמכות היא לבית משפט שבמקום מושבו נערך החוזה, ובמקרה דנן - ג'נין.
5. בתגובה לבקשה טענה ב"כ המשיבה, כי בהתאם לסעיף 15 לחוק יחסי ממון, על יחסי הממון בי בני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין. עפ"י הפסיקה יש לפרש את המונח "מקום מושבם" כמקום המושב אותו קבעו בני הזוג בזמן הנישואין למגוריהם המשותפים לאחר הנישואין, ואשר אליו עברו בפועל זמן סביר לאחר הנישואין. לפי פרשנות זו, מקום מושבם של הצדדים הוא ב- ***, ועל כן יש להחיל עליהם בסוגיית הממון את הוראות הדין ה- ****.
באשר לטענה, כי הצדדים הסכימו, כי יחול עליהם הדין המוסלמי, נטען כי בהתאם לס' 15 לחוק יחסי ממון, על יחסי הממון ביןבני זוג יחול חוק מושבם בשעת עריכת הנישואין, אולם רשאים הם בהסכם לקבוע ולשנות יחסים אלה בהתאם לחוק מושבם בשעת עשיית ההסכם. במקרה דנן, שינוי יחסי ממון בהסכם ניתן לעשות רק עפ"י החוק ה- ***.
עוד נטען, כי אין די בהפניה בהסכם הנישואין לדין המוסלמי כדי לקבוע כי על יחסי הממון בין בני הזוג יחול דין זה, אלא כתנאי לכך דרושה הסכמה מפורשת ופוזיטיבית של שני הצדדים, ולא הסכמה שהיא סתמיתוכוללנית שאינה מתייחסת להסדר רכושי ממוני לעת הגירושין.
ב"כ המשיבה טענה, כי החלת הדין המוסלמי לא נועדה לגרוע מזכויות האישה המוענקות לה עפ"י החוק, במיוחד כאשר לא צוין בהסכם הנישואין באופן מפורש ופוזיטיבי את אי תחולתו של חוק יחסי ממון. הסכם ממון צריך להיות מפורש וברור, ועל מי שמאשר הסכם כזה להיות משוכנע, כי הצדדים הבינו תוצאות הסכמתם וחתמו עליו מתוך הבנה ורצון חופשי על ההסכם.
עוד נטען, כי הלכת השיתוף חלה גם על זוגות שנישאו לאחר חוק יחסי ממון. במקרה דנן נוצרה שותפות בין בני הזוג לפחות בכל הקשור לדירת המגורים.
דיון והכרעה
6. ראשית כל, יש להבדיל בין סוגיית ברירת הדין לבין סוגיית הערכאה המוסמכת או הפורום הנאות. הטענה בדבר חוסר סמכות של בית משפט ישראלי לדון בתביעה (ויש להתייחס לטענה זו כאל טענה בדבר "פורום לא נאות", שכן לכאורה בית המשפט הישראלי מהווה הפורום הטבעי ביותר לבירור סכסוך זה) נבדלת היא מהטענה בדבר הדין שיחול על בני הזוג וסוגיית יחסי הממון ביניהם, שכן אין זהות בין שני נושאים אלו.
7. בהתאם לטענת המבקש, הסמכות לדון בתביעת המשיבה נתונה לביה"ד השרעי בג'ניןשם נערך הסכם הנישואין. כך טען המבקש באופן סתמי וכללי מבלי לנמק, ואין כל הגיון או בסיס לטענה זו. העובדה כי הסכם הנישואין נכרת בג'נין אין בה כדי להביא למסקנה, כי בית הדין בג'נין, או כל ערכאה אחרת שם, הם המוסמכים בלבד לדון בתביעות בין בני הזוג, אשר שניהם ישראלים, או אחד מהם לפחות, בעוד שהשני (האישה) היא ללא ספק תושבת ישראל מזה שנים רבות.לא רק זאת, אלא שבני הזוג מעולם לא התגוררו יחדיו בג'נין, משך 20 שנה, ומיד לאחר עריכת הסכם הנישואין, הם התגוררו ב- ***, ומשנת 2000 הם מתגוררים דרך קבע בישראל, כאשר מרכז חייהם בישראל ומירב הזיקות שיש להם כיום הן לישראל ולא לג'נין, שממילא מעולם לא שימשה עבורם למגורים משותפים. ניתן להתייחס לטענת המבקש כאל טענה בדבר "פורום לא נאות" והיות הפורום הזר - בית הדין בג'נין - הפורום הנאות יותר.
טענה זו, אין בה ממש, שכן הפורום המקומי בישראל הוא "הפורום הטבעי" לדון בתביעה ועל הטוען אחרת להוכיח כי מירב הזיקות האופפות את המקרה מצביעות לעבר פורום אחר המתאים יותר לדיון (ראה ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה פ"ד מח(2) 77).
נוכח כל האמור לעיל, גם אם נתייחס לטענת המבקש כאל טענה בדבר פורום לא נאות, הרי שעל פי ההלכה הפסוקה, ההנחה היא שלבית המשפט הישראלי קיימת סמכות לדון בסכסוך שעה שהמתדיינים הם ישראלים שמקום מגוריהם הנוכחי הוא בישראל, ועל הטוען כי הפורום בישראל איננו פורום נאות מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי פורום זר קנה אף הוא סמכות לדון בתביעה וכי בתחרות שבין בית המשפט הישראלי לבין הפורום הזר ידו של האחרון על העליונה והוא הפורום הנאות. בהקשר זה, על הטוען להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה בבירור ובמובהק אל עבר הפורום הזר, וכי קיימת נחיתות משמעותית של פורום הדיון בישראל בהתייחס לפורום האלטרנטיבי הזר, כאשר המבחן לקיומו של פורום טבעי אחר הוא מבחן מירב הזיקות הרלוונטיות. במקרה שלנו איןספק כי מירב הזיקות הן לפורום הישראלי, הן נוכח מקום מגוריהם של הצדדים, הן נוכח העובדה כי הם השתקעו בארץ לפני למעלה מ- 10 שנים והן נוכח העובדה כי לא הובאו ראיות הקושרות אותם לג'נין, פרט לעובדה כי חוזה הנישואין נערך שם לפני למעלה מ- 30 שנה, וכי הנתבעת דווקא, המעוניינת בקיום ההתדיינות כאן, היא ילידת ג'נין.
בל נשכח כי התדיינות בפורום הזר - בג'נין - אינה אפשרית במציאות הפוליטית של ימינו אלה.
זאת ועוד, כפי שעולה מטיעוני הצדדים, המבקש עצמו הגיש תביעת גירושין לביה"ד השרעי ב- ***, ולפיכך הוא מושתק מלטעון, כי אין סמכות לבית משפט ישראלי לדון בתביעות הצדדים.