בפני בקשה מטעמו של נאשם 3, אלירן דרי, כי אפסול עצמי מלשבת לדין בעניינו.
הרקע העובדתי:
1. ביום 21.11.07 הוגש לבית משפט זה כתב אישום, בת.פ. 3164/07. על פי הנטען בכתב האישום, סיפקה הנאשמת 1, עו"ד ליאורה ברקו, 2.93 גר' סם מסוכן מסוג קוקאין, 20 כדורי קלונקס ושני כדורי ויאגרה, לנאשמים יצחק בר מוחא ואלירן דרי, הנתונים במאסר בכלא השרון.
תיק זה הועבר אלי, לשם ניהול המשפט.
2. קבעתי את התיק להקראה ליום 9.12.07. באותה ישיבה התברר כי עניין הייצוג טרם הוסדר סופית, אולם עו"ד חצרוני, שהתייצב למרות שטרם הסדיר את ייצוגו של נאשם 3, אלירן דרי, על ידיו, העיר כי הוא סבור שעלי להעביר את הדיון לשופט אחר, משום שחודש קודם לכן גזרתי את דינו של נאשם זה. ב"כ המאשימה הגיבה באותו דיון כי משום סמיכות הזמנים ותחושת הנאשם, עלי לשקול את הבקשה (עמ' 3 לפרוטוקול). כפי שאפרט להלן, לא מצאתי לנכון לפסול עצמי מיוזמתי, ומאחר שלא הייתה מונחת בפני בקשה רשמית לפסילה, לא נתתי כל החלטה בעניין.
3. בישיבת תזכורת נוספת שהתקיימה ביום 21.1.08, הודיע עו"ד חצרוני כי עניין הייצוג טרם הוסדר סופית. משום כך, קבעתי ישיבת תזכורת נוספת להיום, 13.2.08, על מנת לסיים את פרשת הייצוג ועל מנת שניתן יהיה להתחיל בקידום ניהול המשפט עצמו.
4. עו"ד חצרוני הודיע בהודעה כתובה מיום 11.2.08, כי הוא נוטל על עצמו את ייצוגו של נאשם 3. בפתח הדיון היום, ביקש עו"ד חצרוני כי אפסול עצמי מלדון בתיק, מן הטעם שאך לא מזמן גזרתי את דינו של נאשם 3. לטעמו, מראית פני הצדק תיפגע, אם אדון בעניינו של נאשם זה, אשר כתב האישום שלפני הוגש כחודש לאחר שגזרתי את דינו בתיק קודם. עו"ד חצרוני טען, כי משנחשפתי לא רק לעברו הפלילי של הנאשם, אלא גם לתוכנו של גזר דין קודם, שבו הוטל עליו מאסר על תנאי אותו היה עלי להפעיל, ומשחיוויתי דעתי במסגרת גזר הדין האחרון כי לנאשם מעורבות ניכרת בעולם העברייני, לא יוכל הנאשם שלא להתרשם כי יש לי דעה קדומה עליו. עוד הוסיף עו"ד חצרוני וטען, כי משפטו הקודם של נאשם 3 התנהל בפני עד שהצדדים הגיעו להסדר טיעון, וכי המדובר בכתב אישום מאותו סוג של כתב האישום נשוא ההליך הקודם. עו"ד חצרוני תמך את טיעונו במה שהוא כינה "פסק הדין המנחה", בע"פ 593/83
ורקשטל נ. מדינת ישראל (פ"ד לז(4), 614), וכן הפנה לע"פ 286/01
לידני נ. מדינת ישראל (תק-על 2001(1), 609).
ב"כ שני הנאשמים האחרים בתיק לא הביעו עמדה לגופה של הבקשה.
5. ב"כ המאשימה חזר גם הפעם על עמדת המאשימה כפי שהובעה באופן בלתי מחייב בדיון מיום 9.12.07. לדבריו, אין מקום לחשוש למשוא פנים, אולם, "בשל העובדה שהדברים אינם חסרי טעם לחלוטין כפי שציינו גם בדיון הקודם, אנחנו נבקש להשאיר את העניין לשיקול דעת בית המשפט" (עמ' 7 לפרוטוקול).
דיון והכרעה:
6. לא מצאתי ממש בבקשה כי אפסול עצמי מלדון בעניינו של נאשם 3, ואפרט להלן את טעמי.
7. נאשם 3 אכן נדון על ידי במסגרת הליך פלילי שנסתיים בהסדר טיעון, שבועות ספורים בטרם הוגש נגדו כתב האישום נשוא ההליך שבפני עתה. לבד מן הנאשם, היה מעורב באותו הליך נאשם אחר, שאינו נמנה עם הנאשמים בתיק הנוכחי. אותו הליך הסתיים לאחר שמיעת חלק מפרשת התביעה, בהסדר טיעון, שכלל הסכמה גם לעניין העונש. לא רק שלא נדרשתי לקביעת ממצאי מהימנות, ולא רק שלא שמעתי בכלל את גרסתו של נאשם זה, שכן ההליך הסתיים בטרם החלה פרשת ההגנה, אלא שלא נדרשתי להפעיל שיקול דעת אף ביחס לעונש, אלא במסגרת המצומצמת של בחינת סבירותו של הסדר הטיעון.
8. יתרה מזאת. את העבירה המיוחסת לו על פי כתב האישום שלפני, ביצע הנאשם, לכאורה, בעת היותו אסיר, מכוח גזר הדין, המשמש עתה יסוד לבקשת הפסילה. עובדה זו היא חלק מעובדות כתב האישום, וכל שופט שבפניו יתנהל ההליך יהיה חייב להיות מודע אליה. יצוין, כי לא עיינתי עתה בגזר הדין שנתתי בעניינו של הנאשם, ולבד מן הנתונים המפורטים בפיסקה הקודמת, וסיפור האירוע שביסוד אותו כתב אישום, בכללותו, אין זכורים לי פרטים נוספים בעלי משמעות. לבד מן הידיעה כי ההרשעה הקודמת של הנאשם היא בעבירת סמים, תודעתי אינה שונה מתודעתו של כל שופט אחר אשר יידרש לתיק זה, ואין בי כל דעה קדומה לגביו.
9. אלה העובדות, ועתה לפסיקה. פסק הדין המנחה אליו הפנה ב"כ הנאשם, עו"ד חצרוני, בע"פ 593/83, עוסק בפסילתו של שופט מלהמשיך ולדון בעניינו של נאשם, אשר במהלך שמיעת הוכחות הגישה לו התובעת מזכר שנכתב בידי שוטר, ובו מידע על פעולות שנקט אותו נאשם כדי להשפיע על עדים במשפט, וכן נכלל בו מידע על מאסר על תנאי בר הפעלה התלוי ועומד נגדו. בעקבות המידע שהובא לפניו נתן השופט הוראה לעצור את הנאשם. בנסיבות אלה, משהובאו בפני השופט עובדות בעלות גוון מרשיע, מבלי שהייתה להן זיקה מותרת כלשהי להליכים שהתנהלו בפניו, והשופט אף ייחס להן משקל עד כדי מתן הוראה על מעצרו של אותו נאשם, הורה כב' הנשיא שמגר על פסילתו. בע"פ 286/01 אשר גם אליו הפנה ב"כ הנאשם, הורה כב' הנשיא ברק על פסילתו של שופט, אשר בפניו התנהלו שני תיקים קודמים של אותו נאשם. בהחלטתו מתייחס כב' הנשיא ברק לכך שהשופט קבע לגביו ממצאי מהימנות ודחה את קו ההגנה שנקט הנאשם, וכי קו ההגנה שנדחה זהה לקו ההגנה אותו ביקש הנאשם לאמץ גם בתיק נשוא בקשת הפסילה. כב' הנשיא מציין במפגיע כי עצם העובדה שבית המשפט ישב בדין בעניין אחר של המבקש אין בה כדי לבסס עילת פסלות, וגם חשיפה לעבר הפלילי אין בה לבסס עילה כזו. אלא שנמצא על ידו, כי השילוב של קביעת ממצאי מהימנות ביחס לאותו נאשם ודחיית קו ההגנה אותו התכוון הנאשם להציג בהליך החדש פוגע במראית פני הצדק.
10. דעתי היא, כי אין הנדון דומה לראיה. כאמור, אין בפני מידע שונה באופן משמעותי מן המידע אליו ייחשף כל שופט שידון בתיק זה, והוא העובדה כי הנאשם הינו אסיר המרצה עונש מאסר. הידיעה העודפת כי המדובר בעבירת סמים, אין בה כדי להעלות או להוריד, שכן קביעת ממצאי עובדה בשאלה האם החזיק הנאשם סמים בכלא, כפי שמייחס לו כתב האישום, אין בינה, לבין טיב העבירה בגינה מרצה הוא עונש מאסר, ולא כלום. מעשים של שימוש והחזקת סמים בכלא אינם מיוחדים לעברייני סמים דווקא. כך גם, כפי שציינתי לעיל, לא קבעתי כל ממצאי מהימנות ביחס לעדים שהושמעו בתיק הקודם, ואף לא הייתה לי ההזדמנות להתרשם באופן בלתי אמצעי מאמינותו של הנאשם כעד. לא נטען בפני, ואני מניחה כי אין כל יסוד עובדתי אפשרי לטענה, כי קו ההגנה שיבחר בו הנאשם בתיק הנוכחי, זהה עם קו ההגנה שהשתמע מחקירת עדי התביעה שהספיקו להעיד בתיק הקודם, ואשר ממילא לא נדרשתי אליו, והפרטים הקשורים בו אינם זכורים לי כל עיקר. המדובר בשתי פרשות שונות לחלוטין.
11. המאשימה, כאמור, לא הביעה עמדה של ממש ביחס לבקשה זו, ולפיכך גם לא נדרשה לפסיקה הרלוונטית לסוגיה שבפני. העקרון היסודי העולה מן הפסיקה הוא, כי המבחן לפסילת שופט הוא "לפי אמת מידה אחת ויחידה, שהיא אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים" (ע"פ 10597/07
יוסף טוב אל נ. מדינת ישראל, החלטת כב' הנשיאה ביניש מיום 23.1.08). באותה פרשה, קבעה כב' הנשיאה כי אין בעובדה ששופט המעצרים דן בהליך העיקרי, לאחר שנחשף, ממילא, להרשעות קודמות, כדי להקים עילת פסלות. בהחלטה אחרת של כב' הנשיאה ביניש, בע"פ 2879/07
יצחק דיין נ. מדינת ישראל (תק-על 2007(2), 3506), התייחסה כב' הנשיאה במפורש למקרה בו דן שופט בעניינו של נאשם לאחר שגזר את דינו בתיקים קודמים. וכדבריה:
"מעצם העובדה ששופט דן נאשם בעבר, אין כדי למנוע שאותו שופט ישוב וידון בעניינו במועד אחר כלשהו בעתיד... על אחת כמה וכמה, כבענייננו, כאשר השופט אמנם גזר את דינו של הנאשם אך לא דן בהכרעת הדין ולא קבע את ממצאי המהימנות". כב' הנשיאה ביניש התייחסה במפורש גם לשאלה של סמיכות הזמנים בין הרשעה קודמת לבין התיק החדש כעילת פסילה, ודחתה טענה בקשר לכך:
"הלכה ידועה היא, שחשיפה קודמת, ולו 'טרייה' של השופט להרשעותיו הקודמות של הנאשם אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות, באשר היא אינה מקימה חשש ממשי לדעה קדומה בעניינו של הנאשם ... גם העובדה שהשופט ישב בעבר בדינו של אותו נאשם אינה מהווה, כשלעצמה, עילת פסלות" (ע"פ 8253/03
מימון בן עמרם נ. מדינת ישראל תק-על 2003(3), 2093). ובהחלטה של כב' הנשיא ברק בע"פ 3963/00
איתמר בן גביר נ. מדינת ישראל (תק-על 2000(2) 2202), נקבע, כי חשיפה של שופט, הדן במקביל להליך הפלילי, גם בהליך אזרחי שהנאשם צד לו, לפסקי הדין המלאים בהם הורשע המערער (להבדיל מרשימת ההרשעות הקודמות בלבד), אין בה כדי לפסול אותו מלנהל את ההליך הפלילי.
12. העולה מן המקובץ: שופט שגזר את דינו של נאשם בעבר אינו פסול מלשבת לדין בתיק חדש של אותו נאשם, גם אם הדבר נעשה בסמיכות זמנים, גם אם השופט נחשף להרשעותיו הקודמות, וגם אם נחשף למלוא התוכן של פסקי הדין הקודמים. המבחן היחיד הוא המבחן של אפשרות ממשית לקיומו של משוא פנים, שהוא מבחן אובייקטיבי, ולא תחושותיו האישיות של הנאשם. וכפי שהראיתי לעיל, אין בעובדות הקשורות בענייננו כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.
13. משהגענו עד הנה, ומסקנתי היא כי אין בידי הנאשם להצביע על עילת פסילה, הרי שלא רק שאיני צריכה לפסול את עצמי, אלא שמוטלת עלי, בהעדרה של עילת פסילה, החובה לשבת לדין. אלה דבריו של כב' הנשיא ברק בהקשר זה:
"הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. עמדתי על כך באחד המקרים: