1. עניינה של בקשה זו הוא בהפרדת האישומים שיוחסו לנאשם 1 במסגרת כתב האישום שהוגש נגדו ביום 8.9.2007. האישום הראשון מייחס לנאשם 1 עבירת שוד בנסיבות מחמירות (עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, להלן: "חוק העונשין"). האישום השני מייחס לנאשם 1 עבירת גניבה (עבירה לפי סעיף 384 לחוק העונשין) ועבירת תקיפה לשם גניבה (לפי סעיף 381(א)(2) לחוק העונשין).
2. טענת בא-כוחו של נאשם 1 היא, כי צירוף האישומים לכתב אישום אחד על ידי המאשימה אינו כדין וכי יש בו כדי ליצור חשש אמיתי לעיוות דין, מהטעם ששמיעת שני האישומים באותו משפט "תשחיר" את פניו של הנאשם בפני בית המשפט.
3. עמדת המאשימה היא, כי אין להפריד בין האישומים מאחר והם מתבססים על עובדות דומות, שכן המדובר בעבירות רכוש אשר נעשו תוך שימוש באלימות ובחבורה. עוד טענה המאשימה, כי אין בצירוף האישומים כדי "להשחיר" את פניו של הנאשם ולפגוע בהגנתו.
4. לאחר שעיינתי בבקשת בא-כוחו של נאשם 1, בתגובת המאשימה ובתשובת בא-כוחו של נאשם 1 לתגובת המאשימה, החלטתי לדחות את הבקשה להפרדת האישומים וזאת מן הנימוקים שיפורטו להלן.
5. סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק") קובע שלושה תנאים חלופיים בהם מותר לצרף מספר אישומים בכתב אישום אחד:נ
1) האישומים השונים מבוססים על
אותן עובדות, או
2) האישומים השונים מבוססים על
עובדות דומות, או
3) האישומים השונים מבוססים על סדרת מעשים, הקשורים זה לזה עד שהם מהווים
פרשה אחת.
בחינת העובדות המתוארות בכתב האישום מעלה, כי ענייננו נכנס לגדרו של סוג העניינים השני. אף שמדובר במעשים שונים ונפרדים, גם מבחינת הזמן וגם מבחינת המקום, לשני האישומים מכנה משותף עובדתי. יודגש, כי התנאי בדבר "עובדות דומות" אין משמעו כי בין עובדותיהם של האישומים אין כל הבדל. כל שצריך להתקיים הוא מכנה משותף עובדתי. הווי אומר: די בכך שהאישומים מבוססים על עובדות שרובן, או עיקרן, דומות, כדי להכשיר את צירופם כאישומים המבוססים על עובדות דומות (י' קדמי "
על סדר הדין בפלילים" (חלק 2), עמ' 682, בג"צ 5283/98
חדר נ' הרכב השופטים צמח, נאור, ארד ואח', פ"ד נה (3) 721.
6. נראה, כי גם במקרה שלפנינו, שני האישומים מבוססים על "עובדות דומות", שמכוחן ניתן היה לצרף את שני האישומים כנגד נאשם 1 לכתב אישום אחד. על פי שניהם מיוחסות לו עבירות רכוש, אשר נעשו תוך שימוש באלימות. האישום הראשון מתאר אירוע במהלכו שדד נאשם 1 את ארנקו של המתלונן תוך ביצוע מעשה אלימות בהיותו בחבורה וכשהוא מזוין במכשיר שיש בו כדי לסכן או לפגוע. האישום השני מתאר אירוע בו נאשם 1, בהיותו בחבורה, היה שותף לגניבת כספו של נהג מונית תוך תקיפתו. העובדה שמדובר בשתי חבורות שונות בכל אחד מהאירועים אינה מעלה ואינה מורידה לענייננו.
7. באשר לטענת בא כוח נאשם 1, כי צירוף האישומים "משחיר" את פניו של נאשם 1 ופוגע בהגנתו, הלכה פסוקה היא, כי בהיעדר בסיס ממשי לקיום חשש שבירור האישומים במאוחד עלול לפגוע בהגנת הנאשם, אין בית
-המשפט שועה לטענה כי בעצם צירופם של אישומים המבוססים על עובדות דומות יש כדי "להשחיר" את פני הנאשם ולפגוע בסיכוייו (הלכת
חדר הנ"ל). ענייננו כאן הוא בשתי עבירות רכוש שבוצעו תוך שימוש באלימות, אשר צירופם לכתב אישום אחד נעשה משיקולי יעילות הדיון. מאחר וכאמור, אין בכך משום "השחרת פנים", ואין בצירוף, כשלעצמו, לפגוע בהגנת הנאשם, אני סבורה כי הצירוף נעשה כדין.
8. עוד טען בא-כוח נאשם 1, כי צירוף האישומים במצב דברים שבו אישום אחד מצוי בתחום סמכותו של בית המשפט המחוזי ואישום שני מצוי בתחום סמכותו של בית משפט השלום, מחייב קיומה של "זיקה עניינית הדוקה בין האישומים השונים, כך שהם מהווים פרשה אחת". בא-כוח נאשם 1 מסתמך בטענתו זו על דברי כב' השופט גולדברג בע"פ 866/95
סוסן נ' מ"י, פ"ד נ(1) 793 (סעיף 11 לפסק הדין), לפיהם "
מדיניות משפטית ראויה היא זו המקנה סמכות לבית-משפט מחוזי לדון באישומיהם של נאשמים אחרים, אף אם העבירות שבהן הואשמו מצויות בסמכותו העניינית של בית-משפט שלום, ובלבד שקיימת זיקה עניינית הדוקה בין האישומים השונים, כך שהם מהווים פרשה אחת". לטענת בא-כוח נאשם 1, האירועים נשוא כתב האישום אינם מהווים פרשה אחת ועל כן יש להפרידם לשני כתבי אישום נפרדים.
טענה זו תלויה על בלימה. ראשית, סעיף 86 לחוק סדר הדין הפלילי קובע באופן מפורש כי
"
בצירוף אישומים כאמור מותר, על אף כל דין אחר, לצרף לאישום בבית משפט מחוזי גם אישום בעבירה שאינה פשע." עינינו הרואות, כי סעיף זה מקנה סמכות באופן ברור לבית המשפט המחוזי לדון בעבירות שבסמכות בית משפט השלום במקרים בהם יש מספר אישומים כנגד אותו נאשם, וזאת בהתקיים אחת החלופות המנויות בו. ברי, כי אין עולה ממנו הדרישה לקיומה של "זיקה עניינית הדוקה בין האישומים, כך שהם מהווים פרשה אחת".
שנית, עיון מעמיק בפסק הדין בעניין
סוסן מעלה, כי דברי כב' השופט גולדברג אינם מוסבים על ענייננו, שכן פסק דין זה דן בסוגיית
איחוד
נאשמים (לפי סעיף 87 לחוק) ולא בסוגיית איחוד
אישומים (לפי סעיף 86 לחוק). בפסק הדין נדונה השאלה, האם כאשר מוקנית לבית המשפט המחוזי סמכות שיפוט עניינית לגבי אחד מן הנאשמים שבכתב אישום משותף, רוכש הוא סמכות שיפוט לגבי יתר הנאשמים שבאותו כתב אישום, גם אם העבירות המיוחסות להם מצויות בסמכותו העניינית של בית משפט השלום. כב' השופט גולדברג שהיה בדעת מיעוט בסוגיה זו, סבר כי אין בית המשפט קונה סמכות במצב דברים זה, משום שסעיף 87, מכוחו מצורפים נאשמים, אינו מסמיך את בית המשפט המחוזי לדון בעבירות המצויות בסמכות בית משפט השלום, ולא ניתן לשאוב סמכות זו משילובם של סעיפים 86 ו- 87. תוצאה זו לא נראתה בעיניו תוצאה רצויה מבחינת המדיניות המשפטית, ועל כך העיר את שהעיר בציטוט אליו הפנה בא כוח הנאשם. אין בכך משום אמירה המתייחסת לפרשנות הראויה של סעיף 86 לחוק. דעת הרוב הייתה, כי במקרה בו ישנה מסכת עובדתית המהווה פרשה עובדתית אחת, הרי שיש בה כדי לשמש יסוד גם לצירוף נאשמים לאותו כתב אישום, תוך שילובם של הסעיפים הנ"ל.
8. נוכח האמור לעיל, מסקנתי היא שצירוף שני האישומים המיוחסים לנאשם 1 בכתב האישום שבפני נעשה כדין, ולפיכך דין הבקשה להידחות.
המזכירות תמציא העתק ההחלטה לב"כ הצדדים, באמצעות פקס.
ניתנה היום ו' ב אדר א, תשס"ח (12 בפברואר 2008) בהעדר הצדדים.