1. המשיבה הגישה בשנת 1992 תובענה כנגד 146 נתבעים, ובהם המנוח איזק פלוטשניק ז"ל (להלן: "
המנוח"), שהוא הנתבע 16. הדיון בתביעה כנגד הנתבעים האחרים טרם הסתיים (התיק ממתין למתן פסק דין). אולם, ב"כ המשיבה הודיע לבית המשפט במהלך הדיונים שהתקיימו כי ניתן לטובת המשיבה פסק דין כנגד המנוח. כמו כן, נרשם ביום 22.12.94 צו עיקול על המקרקעין של המנוח במסגרת התיק הנוכחי.
2. המנוח התגורר בבלגיה מרבית חייו, ושם נפטר ביום 13.7.97 (תצהירו של הנכד). היורשים של המנוח, על פי תצהיר נכדו של המנוח צבי פלוטשניק, הם רעייתו קלרה פלוטשניק (וינר), וילדיו חיים פלוטשניק, מירל פלוטשניק סטרן ושמואל יוסף פלוטשניק (להלן: "
המבקשים"). המנוח לא הותיר צוואה, וטרם ניתן צו ירושה בישראל. לפיכך, היה צריך להגיש את הבקשה בשם היורשים, והבקשה מתוקנת בהתאם.
3. יורשי המנוח טוענים בבקשה, הנסמכת על תצהיר הנכד, כי למיטב ידיעתו לא ידע המנוח על הגשת התובענה, וכך גם הדבר לגבי יורשיו, כאשר גם היורשים מתגוררים בבלגיה. רק בחודשים יולי-אוגוסט 2005, כאשר התעוררה בעיה הנוגעת למס רכוש, הם פנו למשרד עו"ד מירון, אשר מייצג חלק מן הנתבעים בתיק זה, ואז התגלה להם לראשונה כי לטענת המשיבה ניתן פסק דין כנגד המנוח, ואף נרשם עיקול על המקרקעין במסגרת תיק זה. נכדו של המנוח בירר עם בני המשפחה היורשים האחרים, והוא מצהיר כי איש מהם לא שמע על התביעה שהגישה המשיבה כנגד המנוח. הוא מוסיף כי אין זה סביר שהמנוח לא היה מספר לבנו, אביו של המצהיר, על הגשת תביעה כנגדו לו היה יודע עליה.
4. ב"כ המבקשים פנה אל ב"כ המשיבה בבקשה למסור פרטים על הליך המסירה של התובענה, והאם ניתן היתר המצאה מחוץ לתחום למנוח שהתגורר בבלגיה, וכן עותק של פסק הדין שניתן כנגד המנוח. ב"כ המשיבה דחה בקשה זו במכתבו מיום 21.9.05, בטענה שאין עליו חובה לטרוח ולחפש את המסמכים הרלוונטיים בתיק בית המשפט. לפיכך הוגשה הבקשה בתיק זה.
5. בתגובת המשיבה לבקשה נטען - בלא תצהיר - כי כתב התביעה הומצא למנוח ביום 26.10.92, לאחר שבית המשפט התיר למשיבה להמציא למנוח את כתב התביעה אל מחוץ לתחום, בכתובתו בבלגיה שצויינה בכתב התביעה (נספח א' לתגובה). כתב התביעה נשלח בדואר לכתובת של המנוח המצויינת בכתב התביעה, ונמסר שם ביום 26.10.92 לפי אישור רשות הדואר, אליו צורף אישור מסירה חתום על ידי מינהל הדואר הבלגי (נספחים ב'-ג' לתגובה). עוד נטען בתגובה כי ביום 8.3.94 אישר בית המשפט כי ההמצאה למנוח נעשתה כדין; בהחלטה נקבע כי המשיבה זכאית לפסק דין על סמך המצאה זו (נספח ד' לתגובה).
6. ביום 15.11.95 שלח ב"כ המשיבה מכתב רשום לכתובתו של המנוח שצויינה בכתב התביעה, בו הודיע על מתן פסק הדין ורישום צו עיקול על המקרקעין (נספח ה' לתגובה). למכתב זה צורף, על פי הרשום במכתב, העתק פסק הדין וצו העיקול. על אישור המסירה של מכתב זה שהתקבל מבלגיה מופיעה חתימה במשבצת המיועדת לחתימת הנמען. אך נכדו של המנוח מצהיר, לאחר בירור עם אביו, כי אין זו חתימתו של המנוח.
7. בענין המסמכים שצורפו לתגובת המשיבה, ואשר אמורים לבסס את הטענה כי ניתן פסק דין כנגד המנוח על סמך המצאה מחוץ לתחום שנעשתה כדין, יש לציין כדלקמן:
א. הצו שניתן להיתר המצאה מחוץ לתחום איננו כולל פירוט כלשהו אשר מאפשר לדעת כנגד מי ניתן הצו. צו זה ניתן על גבי טופס בחתימת כב' השופט נ. ישעיה, בתיק זה, אך לא צויין מי הנתבע שהותר להמציא לו את כתב התביעה אל מחוץ לתחום. בהעדר תצהיר מצד המשיבה, אין בפני ראיה שהצו נוגע למנוח. אינני סבור שבית המשפט צריך לנבור בארגזים הישנים של תיק זה כדי לגלות זאת, וניתן היה לצפות מב"כ המשיבה לצרף את המסמכים אשר מבססים את טענתו כי ניתן פסק דין כנגד המנוח, על סמך היתר המצאה שהוצא כדין.
ב. החלטת בית המשפט כי המסירה היתה כדין ניתנה בע"א 136/94, מפי כב' השופטת מ' פורת, ביום 8.3.94. ב"כ המשיבה צירף לתגובתו רק את ההחלטה, אשר מתייחסת למשיבים שונים על פי מספריהם, ולא ניתן להבין מן ההחלטה האם ובאיזו צורה היא מתייחסת למנוח. לא ברור מדוע החלטה זו ניתנה במסגרת ערעור, ומהי ההחלטה שעליה הוגש הערעור.
ג. לתגובת המשיבה לא צורף פסק הדין שניתן כנגד המנוח (בהחלטה נאמר שהמשיבה זכאית לקבל פסק דין כנגד מספר משיבים בערעור, שלא ברור מי הם). למכתב שהודיע למנוח על מתן פסק הדין צורף, על פי הרשום בו, העתק פסק הדין וצו העיקול. אך אלו לא צורפו למכתב שצורף לתגובת המשיבה. גם כאן, אינני סבור שבית המשפט צריך לחפש ביוזמתו מסמכים אלו, אשר מבססים, לטענת המשיבה, את מתן פסק הדין כנגד המנוח.
ד. בניגוד לאישור המסירה של המכתב המודיע על מתן פסק הדין, אשר נחזה להיות חתום על ידי נמען כלשהו (נכדו של המנוח טוען בתצהירו שהחתימה איננה של המנוח) - אין חתימה כלשהי על אישור המסירה של כתב התביעה; אישור זה חתום על ידי הדואר הבלגי - לא על ידי הנמען. על פי תקנה 488 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, מי שהומצא לו כתב בי-דין ידרש לאשר את הקבלה בכתב. דבר זה לא נעשה בענייננו, ואין כל ראיה בדבר הנסיבות שבהן נמסר כתב התביעה למנוח, אם נמסר.
ה. כתובת המנוח שנרשמה בכתב התביעה, ואשר בה נמסרו כתב התביעה והמכתב המודיע על פסק הדין, היא:
17, 18 Eydcklei
Antwerp 2000, Belgium
שם המנוח שנרשם בדבר הדואר שהכיל את כתב התביעה היה: Isaic Plycynic.
נכדו של המנוח מצהיר כי כתובת מגוריו של המנוח לבלגיה היתה: 17, 18 Van Eycklei
שמו של המנוח באנגלית היה: Izaak Pluczenik.
8. מכאן עולה כי שם המנוח, ובעיקר כתובתו, נרשמו בצורה משובשת בכתב התביעה ובמסמכי המצאת כתב התביעה (לגבי שמו של המנוח ראה סעיף 9 להלן). אם נצרף לעובדה זו את העובדה שאישור המסירה של כתב התביעה איננו כולל חתימה של המנוח, או של נמען כלשהו - הרי שלא הוכח כי כתב התביעה אכן נמסר למנוח. על כך יש להוסיף את תצהירו של הנכד כי בני המשפחה לא שמעו מעולם על הגשת התביעה, כמו גם את העובדה שלתגובת המשיבה, שהוגשה בלא תצהיר, לא צורף עותק פסק הדין שניתן כנגד המנוח, ולא ברור כלל אם ההחלטה להתיר המצאה מחוץ לתחום מתייחסת למנוח.
סיכומו של דבר: אין בפני ראיות ברורות על כך שניתן פסק דין כנגד המנוח, וגם אין בפני ראיות ברורות על כך שבית המשפט התיר להמציא לו את כתב התביעה מחוץ לתחום. כמו כן אין בפני ראיות משכנעות על כך שכתב התביעה נמסר למנוח. כנגד כל אלו עומד תצהיר נכדו של המנוח, אשר מביא גם את גירסת המבקשים, לפיה לא היה ידוע להם עד לאחרונה על הגשת התביעה כנגד המנוח, ועל מתן פסק דין כנגדו. על פי תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, רשאי אדם להצהיר בבקשות ביניים גם על עובדות הידועות לו לפי מיטב אמונתו - כולל עובדות מכלי שני - ובלבד שיפרט את הנימוקים לכך, קרי: מהו המקור לידיעה. כך עשה המצהיר בענייננו.