החלטה בתיק ת.א. 58810/03

1.         זוהי בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין מיום 20/11/07, אשר ניתן על ידי מותב זה (להלן: " פסק הדין") לפיו צוו המבקשים לפנות ולסלק ידם מחלקה 69 בגוש 6962, המצוייה ברח' כ"ג יורדי הסירה 4, תל אביב (להלן: " המקרקעין"), זאת תוך 30 יום ממועד מתן פסק הדין.

2.         בפסק הדין קבעתי כי למבקשים, או מי מהם, אין זכות חוקית, המוכרת על פי הדין, להמשיך ולהחזיק במקרקעין שהינם בבעלות המשיבה.

טענת המבקשים להיותם בעלי זכויות הבעלות במקרקעין נדחתה על הסף, בהעדר תשתית מינימאלית להוכחתה ולנוכח הוראת סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט ^-1969, כמו גם הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין (נוסח חדש), תשכ"ט ^-1969.

            לא מצאתי ממש אף בטענת המבקשים לזכויות במקרקעין מכוח התיישנות וחזקה נוגדת, שכן עסקינן במקרקעין מוסדרים, והטוען להתיישנות עליו להוכיח חזקה בהם למצער לפני יום 1.1.45 (סעיף 169 לחוק המקרקעין) ^-מה שלא הוכח ואף לא נטען בנדון דידן.

            טענת המבקשים להיותם דיירים מוגנים במקרקעין נדחתה על הסף, שכן התנאי הבסיסי ^-בלתו אין ^- להיווצרות דיירות מוגנת בנכס, הינו קיומם של יחסי שכירות בין המחזיק לבעל הבית, מה שלא נתקיים במקרה דנן ואף לא נטען כזאת.

            לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת המבקשים ^- אשר הועלתה לראשונה בסיכומי טענותיהם להיותם בני רשות במקרקעין שכן לא הוכח כי החזקתם בהם הייתה רבת שנים.

עוד קבעתי בפסק הדין, כי אף אם יונח כי המבקשים רכשו מעמד של בני רשות במקרקעין הרי רשות זו הינה רשות חינם, הניתנת לביטול בכל עת.

3.         בבקשה דנן, אשר הוגשה ביום 19/12/07, עתרו המבקשים להורות על עיכוב ביצועו של פסק הדין עד למתן פסק דין בערעור, אשר הוגש על ידם ^-כך על פי הטענה ^- לבית המשפט המחוזי.

            לטענת המבקשים סיכויי הערעור טובים המה עד למאוד ואם לא יעוכב ביצועו של פסק הדין טרם שמיעת הערעור, יהא קשה ^- או בלתי אפשרי ^- להשיב המצב  לקדמותו.

            המבקשים הטעימו בבקשתם כי המדובר בפסק פינוי מביתם וממקור פרנסתם, כך שמאזן הנוחות נוטה לצידם.

            מנגד טענה המשיבה בתגובתה מיום 17/1/08 כי יש לדחות הבקשה נוכח העדר סיכוי ממשי לקבלת טענות המבקשים בערעור, וכי אין להעדיף את הנזק ^-הנטען ^- אשר ייגרם למבקשים בפינוי המקרקעין לאלתר, על פני זה אשר ייגרם לה מהמשך החזקת המקרקעין על ידי המבקשים.

            חרף החלטתי מיום 3/2/08 המורה למבקשים ליתן תשובתם לתגובת המשיבה תוך 7 ימים ממועד קבלתה, לא הוגשה התשובה עד הנה ^- כך שבקשת העיכוב תוכרע בהעדרה.

4.         כידוע לכל, כלל הוא, כי זוכה על פי פסק דין זכאי, דרך כלל, לממשו באורח מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת, לכשעצמה, מלהוציאו אל הפועל, אלא אם קיים טעם מיוחד המצדיק עיכובו.

            טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה בהצטברותם של שני תנאים: האחד ^-סיכויים טובים לזכייה בערעור, והשני ^-הקושי בהשבת המצב לקדמותו באם ימומש פסק הדין ולאחר מכן יתקבל הערעור [ראו: ע"א 2965/96 עטיה נ' עיריית תל אביב, פ"ד נ(1) 668, 672; ע"א 6626/96 חנני נ' פקיד השומה, פ"ד נ(5) 403].

            עוד קובעת ההלכה הפסוקה, כי בבוא בית המשפט להכריע בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין, עליו לערוך איזון בין האינטרסים של הצדדים אולם " בהתנגשות בין אינטרסים אלה שמור מעמד בכורה לאינטרס הזוכה, שכן ההנחה היא כי פסק הדין בו נקבעו זכויותיו הוא נכון ..." [בע"א 4232/14, בש"א 4403/94 רחל וייצמן ואחר' נ' מסודי דאודי, תק על 94(3) 2278].

            כשמדובר בפסק דין פינוי, נשקלת האפשרות להחזרת המצב לקדמותו, וכשמדובר בדירת מגורים, מטבע הדברים, ננקטות אמות מידה זהירות יותר [רע"א 11700/50 חברה נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם)].

            אולם, אף במקרה האמור לא יעוכב פסק הדין בהתקיים אחד מן הגורמים הבאים:

            (א) העדר סיכוי לקבלת הערעור.

            (ב) עיכוב ביצועו של פסק הדין עלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למצער, השווה לזה שייגרם לחייב כתוצאה מביצוע פסק הדין טרם שמיעת הערעור (בש"א 4403/04, שם).