החלטה בתיק ת.א. 51379/04

1.         המבקש הגיש בקשה למתן רשות להתגונן כנגד התביעה אשר הגישה כנגדו המשיבה בסדר דין מקוצר.

            כתב התביעה מתייחס לשלוש חנויות אשר רכש המבקש מהמשיבה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב.

            מאחר והמבקש ייעד את השימוש בחנויות למסעדה ולבית קפה הוקצה לו שטח מיוחד למקומות ישיבה לשימושם של הלקוחות.

            בתחילה נקבע כי המבקש ישלם עבור השימוש בשטחי הישיבה תשלום חודשי שיתבסס על אחוז מוסכם מהפדיון החודשי של החנות.

2.         בתאריך 31.8.95 נחתמה ע"י הצדדים תוספת להסכמים בה נקבע כי דמי השימוש בגין שטחי הישיבה של שלושת החנויות, לא יחושבו יותר על בסיס מחזור הפדיון, אלא סכום חודשי קבוע ובסה"כ 825$.

            המבקש שילם את דמי השימוש עפ"י התוספת עד תחילת שנת 2003, וחדל מלשלם מחודש פברואר 2003 ועד לחודש יוני 2004 (באחת החנויות עד 5/04) סה"כ החוב ליום הגשת התביעה 119,410 ש"ח.

3.         בקשתו של המבקש למתן רשות להתגונן כוללת שתי טענות הגנה עיקריות.

            המבקש טוען לקיזוז דמי שימוש אשר שילם בעבר בעת שהחנויות היו סגורות ולשיטתו לא היה אמור לשלם, וכן לפטור מתשלום דמי שימוש בתקופת התביעה כשל היותן של החנויות סגורות.

            לטענתו של המבקש הייתה הסכמה כי לא ייעשה תשלום בעת שהחנויות סגורות, ולא יעשה שימוש בכיסאות, כפי שהיה קודם לכן בעת שהתשלום התבסס על אחוז ממחזור המכירות של כל חנות, ובעת שהחנות הייתה סגורה לא היו הכנסות וממילא לא בוצע תשלום.

4.         יצוין כבר עתה כי המבקש לא מפרט עם מי הושגה אותה הסכמה וכן מודה כי אותה הסכמה נטענת לא נרשמה בהסכם התוספת. (עמ' 12 רישא לפרוטוקול) ולמרות כל זאת שילם דמי ישיבה מלאים במשך כשבע שנים.

            טענתו של המבקש כי שלם תחת מחאה מתבררת כטענת סתם, שכן מי כפה עליו לשלם עבור תקופות בהן היו החנויות סגורות שהרי יכול היה שלא לשלם.

            עוד מתברר מהמבוא לנספח ט' לתביעה, הסכם התוספת, כי נחתם ע"מ להסדיר חילוקי דיעות בין הצדדים בקשר להפעלת החנויות.

            בנוסף על פי סעיף 11 א' התחייב המבקש להפעיל את החנויות ושטחי הישיבה באופן שוטף ורצוף, עד כי נקבע שאי פתיחת החנות תוך 6 חודשים מחתימת התוספת תהווה הפרה יסודית שלו.

5.         על נתבע המבקש לקבל רשות להגן לפרט טענותיו ובלשון ביהמ"ש "להכבד ולהכנס לפרטי העובדות".

            הטענה בדבר "הסכמה" נטענה על דרך הסתם. אם מכוון המבקש לתוספת הרי שהסכמה כנטען אין למצוא בה, אלא להיפך התחייבות להפעיל את החנויות ברציפות, ואם טוען המבקש להסכמה בעפ"ה הרי שאיננו מפרט מתי הושגה ההסכמה ועם מי מנציגי המשיבה.

            גם העובדה כי המבקש שילם את דמי הישיבה במלואם במשך שנים רבות שוללת מניה וביה את טענת "ההסכמה".

6.         על מנת ליתן רשות להגן לא די לטעון טענה שאינה מחזיקה מים, ומתמוטטת מאליה אל מול המסמכים והגיון הדברים. לא תינתן רשות להגן לכל טענה שתועלה אך ורק משום שנטענה שאחרת אין טעם להליך של הבקשה למתן רשות להגן אשר יהפוך לחוכא ואיטלולא.

            ראה ע"א 543/86 פד"י מה (3) עמ' 343.

            ע"א 465/89 פד"י מה (1) עמ' 70.