החלטה בתיק ת.א. 49856/04

1.         בפני בקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין מיום 21.5.08, אשר ניתן על ידי מותב זה (להלן: " פסק הדין") לפיו נצטוו המבקשים לפנות ולסלק ידם מחלק ממבנה ששטחו הכולל 240  מ"ר, המצוי ברח' חכמי ישראל 94 בתל-אביב-יפו והידוע כחלק מחלקה 2 בגוש 6971 (להלן: " המבנה" ו" המקרקעין" - בהתאמה).

כמו כן, חוייבו המבקשים בתשלום אגרת המשפט ובשכ"ט עו"ד בסך 7,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.

בבקשתם, עותרים המבקשים לעכב, כאמור, ביצועו של פסק הדין עד להכרעה בערעור, אשר הוגש על ידם לבית המשפט המחוזי בע"א 1952/08 (להלן: " הערעור").

2.         אחר שבחנתי, בחון היטב, את טענות הצדדים (בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה), באתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה, אם כי יש להתנותה בתנאים (ראו: תקנה 469 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984).

3.         הלכה נודעת היא כי זוכה על פי פסק דין זכאי, דרך כלל, לממשו באורח מיידי והגשת הערעור אינה מעכבת את מימושו [ראו: בש"א 4403/94, ויצמן ואח' נ' מסודי דאודי, תק-על 94(3) 2278).

            כאשר עסקינן בפסק דין פינוי, נשקלת האפשרות של החזרת המצב לקדמותו, וכשמדובר בדירת מגורים מטבע הדברים ננקטות אמות מידה זהירות (רע"א 11700/05 חבה נ' מינהל מקרקעי ישראל, פורסם בנבו).

            אולם גם במקרה האמור לא יעוכב פסק הדין בהתקיים אחת  משתיים אלה:

            א.         הערעור, על פניו, חסר סיכוי.

ב.         עיכוב ביצועו של פסק הדין עלול לגרום לזוכה נזק העולה, או למצער, השווה לזה שייגרם למפסיד כתוצאה מביצוע פסק הדין (בש"א 4403/94).

4.         בענייננו אנו, סיכויי ההצלחה בערעור, כך נראה לי, קלושים המה.

בפסק הדין קבעתי כי המבקשים הינם מסיגי גבול במבנה, וחזקתם בו נעשית שלא כדין ובלא זכות חוקית. הקביעה האמורה נסמכת על הודאת המבקשים, כי פלשו למבנה זה מקרוב, בשל כך שלא היה להם מקום אחר להתגורר בו.

מנגד, כך קבעתי בפסק הדין, המשיבה השכילה להניח תשתית ראייתית מספקת להיותה בעלת זכות החזקה במבנה, מכוחו של הסכם המכר מיום 8/3/1971 (להלן: " ההסכם").

הגם שההסכם לא דווח לבעלת הקרקע (רשות הפיתוח) ולשלטונות המס, ובשל כך לא רכשה המשיבה זכות קניינית במקרקעין - מצאתי כי המשיבה רכשה מכוחו זכות חוזית להחזיק ולהשתמש בהם.

עוד קבעתי בפסק הדין כי המשיבה החזיקה במבנה למן שנת 1971, ניהלה בו את עסקה משך שנים רבות, ואין פוצה פה ומצפצף.

בנסיבות אלו מצאתי כי המשיבה הינה בעלת הזכות להחזיק במקרקעין, וככזו זכאית היא לדרוש סילוק ידי המבקשים מהמבנה, אשר לכל הדעות מחזיקים בו שלא כדין וללא זכות חוקית (ראו: סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969; רע"א 3706/04 כליף נ' נעים, פורסם בנבו).

סבורני כי הקביעות האמורות מעוגנות היטב בחומר הראיות ובדין החל.

5.         משבאתי לכלל מסקנה כי סיכויי הערעור קלושים הם, מן הראוי היה לדחות הבקשה דנן.

עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שסילוק ידם של המבקשים מהמבנה, טרם שמיעת הערעור, יקשה מאוד ואף יכול וימנע חזרתם אליו, אף אם יזכו בערעור.

בהקשר זה יצויין, כי המשיבה לא השכילה להצביע על נזק העולה - או השווה - לזה שייגרם למבקשים באם יעוכב ביצועו של פסק הדין, לבד מהפגיעה בזכותם למימוש זכייתם על פי פסק הדין, באורח מיידי.