החלטה בתיק ת.א. 42565/06

התביעה

1.         תביעה בסד"מ למתן פס"ד לפינויים של הנתבעים מדירתם של התובעים ולחיובם בסכום הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם השכירות.

            בתאריך 1.2.04 נחתם בין הצדדים הסכים שכירות לפיו השכירו התובעים לנתבעים את דירתם ברח' פיינשטיין 14/24 ברמת אביב ג', להלן:"הדירה" לתקופה של שנתיים מיום 6.2.04 ועד  31.1.06.

            למרות שלא הייתה לנתבעים אופציה להאריך את תקופת השכירות שלחו להם התובעים מכתב מיום  1.1.06 בו הודיעו כי אין בכוונתם להמשיך בשכירות בתום התקופה המוסכמת ולקראת מועד הפינוי יתאמו ביקור כדי לבדוק את מצבה של הדירה.

            לבקשתם של הנתבעים הסכימו התובעים להאריך את תקופת השכירות עד ליום 31.3.06 ובתאריך  27.3.06 שלחו התובעים באמצעות פרקליטם מכתב לנתבעים והודיעו על כוונתם לקבל את החזקה בדירה ביום 31.3.06.

2.         הנתבעים לא פינו את הדירה ומיום 1.4.06 מחזיקים בדירה בניגוד לרצונם ולהסכמתם של התובעים.

            לטענת התובעים הודיעו להם הנתבעים כי יפנו את הדירה בחודש יולי ואח"כ דחו את מועד הפינוי לסוף חודש ספטמבר וכי הם מוכנים לשלם דמי שכירות של  1,500 דולר, אח"כ הודיעו 1,750 דולר ולא הסכימו להפקיד ערובה להבטחת הפינוי ואף חזרו בהם מהתחייבותם לחתום על התחייבות לפינוי.

            בתאריך 27.6.06, שלח פרקליטם של התובעים אל פרקליט הנתבעים הצעה מתוקנת ואחרונה בנסיון להסדיר את הפינוי שאם לא יעתרו לה עד 2.7.06 יראו עצמם התובעים חופשיים מכל נכונות שגילו כלפי הנתבעים וינקטו מיידית בהליכים משפטיים.

            הנתבעים בקשו אורכה קצרה למתן תגובה ובסופו של דבר לא מלאו הנתבעים את תנאי ההצעה ולא הושג הסדר.

            במצב דברים זה הוגשה התביעה לתשלום הפיצוי המוסכם של  2,000 דולר ותשלום דמי שכירות של  100 דולר בגין כל יום של אחור בפינוי, החל מיום 1.4.06 ועד למועד הגשת התביעה ופסה"ד 109 ימי אחור ובסה"כ 57,946.80 ש"ח.

הבקשה למתן רשות להתגונן

3.         הנתבע, בתצהירו, מאשר את הסכם השכירות והארכת השכירות עד  31.3.06 וטוען כי בתחילת שנת 2006, איתר דירה חדשה לשכירות וניהל מו"מ כדי שהשכירות לדירה החדשה תחל ביום 1.4.06.

            לטענתו של הנתבע הגיעה התובעת לעסקו והפצירה בו שיישאר בדירה ויאריך את השכירות לכל תקופה שיבקש.

            על בסיס האמור הפסיק את המו"מ בקשר לדירה החדשה ולהפתעתו קיבל לקראת סוף חודש מרס, מכתב לפיו הוא נדרש לפנות את הדירה עד 31.3.06. המכתב היה בשמו של התובע בלבד כאשר התובעים הם בעלים משותפים בדירה.

            כאשר פנה לתובעת אמרה לו כי המכתב לא נכתב על דעתה ומבחינתה רשאי להאריך את השכירות ככל שיחפוץ.

            עבור החודשים פברואר ומרס שילם  1,500 דולר לחודש, יותר ממה שנקבע בהסכם השכירות (1,250 דולר).

            בחודש אפריל חזרה בה התובעת מהודעותיה הקודמות ודרשה כי יפנו הנתבעים את הדירה וסוכם על פינוי בסוף חודש יוני והסיכום הועבר גם לב"כ התובע, עו"ד שלקוביץ.

            בתאריך 5.5.06 הודיעה התובעת כי שינתה טעמה ומבקשת פנוי הדירה תוך שבועיים ולכן פנה, באמצעות פרקליטו, לעו"ד שלקוביץ והודיעו כי לאור מה שתואר לעיל ובהיותו מטופל בשלושה ילדים קטנים, אין ביכולתו לפנות בהתראה כה קצרה ומציע לפנות בתאריך 4.7.06, ולשלם 1,500 דולר לחודש כדמי שכירות.

4.         בהמשך הודיעה התובעת לנתבע כי יש לה סכסוך עם בעלה התובע והציעה לנתבע להגיש הצעה לרכישת הדירה וכך עשה.

            בתאריך  21.5.06, קיבל הנתבע מכתב מעו"ד שוהם ובו, בין היתר, הסכמה לפינוי ב- 4.7.06 כנגד העלאת דמי השכירות ל- 1,750 דולר לחודש רטרואקטיבית מחודש פברואר, למרות שהתובעת הסכימה ל- 1,500 דולר.

            בתגובה הודיע הנתבע כי למרות ההסכמה של התובעת יהיה מוכן להעלות את דמי השכירות ל-  1,750 דולר לחודש לתקופה אפריל - ספטמבר ולפנות בסוף חודש ספטמבר 2006 ולמכתבו צירף שיקים לחודשים אפריל  - יולי.