החלטה בתיק ת.א. 31518/08

1.         בתאריך  2.11.06 חתמו הנתבעים על הסכם שכר טרחה לפיו התחייבו לשלם לתובעת תמורת טיפולה בעניינו של נתבע 1 שכ"ט מוסכם שכלל, בין היתר, תשלום בשיעור של  10% מהתגמולים המהוונים אותם יקבל.

טוענת התובעת כי בעקבות טיפולה נקבעה לנתבע  1 נכות רפואית צמיתה בשיעור של 46% ודרגת אי כושר בשיעור של  75% לצמיתות, וזאת לאחר שקודם לכן נדחו תביעותיו במל"ל.

            התובעת מאשרת כי התשלום עבור ייעוץ בפגישה ראשונית והתשלום הנוסף של  1,500 ש"ח שולמו וכן שולמו סכומים נוספים בעקבות קביעת נכות זמנית.

2.         הנתבעים הגישו בקשה בכתב למתן רשות להתגונן הנתמכת בתצהיר משותף של שניהם, עליו נחקר נתבע 2.

            הנתבעים מאשרים כי התביעה למל"ל נדחתה ולאחר שהגישו ערר פנו לתובעת וחתמו על מסמך ההתחייבות לתשלום שכ"ט.

            בסעיף 5 לתצהיר טוענים הנתבעים כי פנייתם אל התובעת הייתה " להתייעצות באם כדאי לתבוע את בית החולים בגין רשלנות רפואית".

            ממשיכים הנתבעים וטוענים כי התובעת  הפנתה  אותם לבדיקה אצל רופאים מומחים  לצורך מתן חוות דעת בשאלת רשלנות בית החולים.

            כן טוענים הנתבעים בתצהיר כי כאשר חתמו על הסכם שכ"ט הכוונה הייתה לתביעת רשלנות כנגד בית החולים, ולו היו יודעים שהכוונה היא למל"ל לא היו חותמים.

            לאחר שנבדק הנתבע על ידי המומחים התברר כי לא מדובר ברשלנות של בית החולים ואין מקום להגשת תביעה כנגד בית החולים.

            הנתבעים טוענים כי הסכימו לשלם  10% מסכום הגמלה בנכות זמנית לאחר דין ודברים ולפנים משורת הדין, ועזבו את המשרד בהבנה "כי הקשר איתה נגמר".

            הנתבעים טוענים כי המשיכו בכוחות עצמם את הטיפול במל"ל ללא קשר עם התובעת ושלחו למל"ל את החומר העדכני ואת האישורים של בית החולים, כאשר התובעת לא הייתה מעורבת "ומיום ששילמנו לה עבור הנכות הזמנית ההבנה הייתה כי הקשר איתה נגמר והיא לא פנתה אלינו וגם אנחנו לא פנינו אליה" (סעיף  5 סיפא לתצהיר).

3.         מהתצהיר עולה כי טענת ההגנה היחידה של הנתבעים הינה כי פנו אל התובעת אך ורק בקשר לבדיקת אפשרות לתבוע את בית החולים בגין רשלנות רפואית, וכי לא נזקקו לשירותיה של התובעת בכל הקשור לתביעה שהגישו למל"ל.

            טענה זו התמוטטה לחלוטין כבר בתשובה הראשונה שהשיב נתבע 2 בחקירתו הנגדית כאשר אישר כי פנה אל התובעת לקבלת סיוע משפטי גם בקשר למל"ל.

            הנתבע אף אישר בדבריו כי מסר לתובעת גם מסמכים של המל"ל במשך שנתיים לרבות מכתב המל"ל בדבר דחיית קצבת הנכות.

            מסירת מסמכי המל"ל סותרים מניה וביה את טענת הנתבעים כי פנו אל התובעת רק בקשר לעניין הרשלנות הרפואית שכן לעניין זה לא נדרשה התובעת למסמכי המל"ל.

4.         הנתבע אישר את שתי חוות הדעת של הפסיכיאטר ד"ר הירשמן ושל הנוירולוג ד"ר זולדן ומעיון בחוות הדעת עולה כי לא נבדקה כלל ועיקר שאלת הרשלנות הרפואית של בית החולים, אלא   אך ורק מצבו הבריאותי של נתבע 1 בקשר לתביעת הנכות ואי הכושר שהגיש למל"ל.

            מכאן, כי הפניית נתבע 1 לרופאים לא נעשתה לצורך בדיקת שאלת הרשלנות הרפואית אלא לצורך ההתמודדות עם המל"ל בהליך הערר.

            בנוסף טען נתבע  2 בחקירתו כי התובעת לא טיפלה בעניינו של בנו במל"ל ואף לא היה צורך בטיפולה,       ועוד הוסיף כי לאחר שביצע את התשלומים לתובעת, לפנים משורת הדין לשיטתו, ביום 17.5.07 לא היה כל קשר נוסף עם התובעת.

            בניגוד לנטען הוצגו מכתבים אשר הועברו על ידי מי מבין הנתבעים אל התובעת לצורך הטיפול במל"ל כגון מסמך הצהרה על עבודה והכנסות  (עמוד 4 שורות 15-17 לפרוטוקול).