1. התובעת היא אזרחית אוסטרלית והבעלים הרשום של בית מגורים בשכונת דניה בחיפה (להלן: "
הנכס").
הנכס שועבד לזכות הנתבע מס' 1 (להלן: "
הבנק") להבטחת חובותיה של מ.א.ג. (1988) חברה לשירותי נקיון אחזקה וכוח אדם בע"מ (להלן: "
החייבת"), שהיא בבעלותו ובניהולו של מר ברקוביץ', קרוב משפחה של התובעת (להלן: "
ברקוביץ'").
החייבת נקלעה לקשיים. הבנק נקט הליכים כנגד החייבת וכנגד ברקוביץ' ואשתו, שערבו לחייבת, ולאחר שאלו לא עמדו בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, החל הבנק בהליכי מימוש של הנכס. או-אז עתרה התובעת בתביעה דכאן, להצהיר על בטלות השעבוד, בטענה כי לא ידעה ולא הסכימה לשעבד את הנכס. נציין כי אין חולק שהתובעת חתמה על שטרי השעבוד וכן על ערבות מוגבלת בסכום להבטחת חובות החייבת, וכי מסמכים אלו, בשפה האנגלית, נשלחו אליה לחתימה באוסטרליה ונחתמו על ידה. אלא שלטענת התובעת, לא הוסבר לה על מה היא חותמת, והיא לא הבינה ולא הסכימה לשעבד את הנכס.
התובעת לא התייצבה למתן עדות, ולא הגישה תצהיר עדות ראשית. ברקוביץ' הגיש תצהיר עדות ראשית ובו טען כי שעבד את הנכס ללא ידיעתה של התובעת.
2. אין חולק כי ברקוביץ' היה המוציא והמביא בכל ענייניה של התובעת בארץ. הוא ואביו קיבלו יפוי כח מהתובעת ופתחו חשבון על שמה בבנק הבינ"ל, חשבון אליו הועברו כספים על ידי התובעת, כספים ששימשו, לטענת ברקוביץ', לבניית הנכס.
במהלך חקירתו של ברקוביץ' בישיבת ההוכחות ביום 30.11.2005, נתברר כי הנכס היה משועבד בעבר לבנק הבינ"ל, וכי התובעת הייתה הבעלים הרשום של בית נוסף בשכונת דניה, בית שנמכר או שועבד לבנק איגוד, והתובעת נתנה לברקוביץ' יפוי כח לטפל בכל הקשור במכירתו או בשעבודו (נ/4).
על רקע זה, עתר הבנק בבקשה דכאן, להורות לפקיד של הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ להתייצב ביום הדיון עם כל המסמכים הקשורים לחשבונה של התובעת ולחשבונם של ה"ה ברקוביץ' בבנק, בשנים הרלוונטיות.
התובעת התנגדה לבקשה, ועל כך נסבה החלטה זו.
3. הבקשה שבפנינו מעוררת מספר סוגיות משפטיות והן:
א. היש מקום לחשיפת מסמכי החשבון של
התובעת לאור חסיון בנק -לקוח?
ב. היש מקום לחשיפת מסמכי החשבון של
ברקוביץ', בהתחשב בכך שאיננו צד לדיון?
ג. היש נפקות לכך שהבקשה לא הוגשה במסגרת הליכי גילוי מסמכים בין בעלי הדין, אלא הופנתה ישירות כלפי הבנק הבינ"ל שם התנהלו חשבונותיהם של התובעת ושל ברקוביץ'?
כל אחת מהסוגיות דלעיל, ראויה לדיסרטציה בפני עצמה, אך מאחר והזמן קצר והמלאכה מרובה, אנסה לקצר בדברים.
חשבונות הבנק של התובעת: חסיון בנק-לקוח בהליכי גילוי בין בעלי דין
4. פסק הדין המנחה בנושא גילוי מסמכים מול חסיון בנק-לקוח, הוא רע"א 1917/92
סקולר נ. ג'רבי, פ"ד מז(5) 764. בפסק דין זה, יצר בית המשפט חסיון ביחסי בנק-לקוח, חסיון שנגזר ונוצר מחובת הסודיות בסעיף 2(8) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981. פסק הדין ניתן ברוב דעות השופטים גולדברג וטל, מול השופט חשין, ובהמשך הדברים נזכיר את דעות השופטים.
על פי דעת הרוב בהלכת
סקולר, יש לאזן בין הזכות לפרטיות לבין האינטרס של הציבור בהליכי בית משפט, ועל בית המשפט לשים נגד עיניו את השיקולים הבאים: מידת חיוניות המידע להכרעה במחלוקת בין הצדדים; האם הונחה תשתית ראייתית לכאורית המצדיקה מתן החשבונות; העדר אפשרות להישען על ראיות חלופיות; היקף הגילוי ומניעת דיג בעלמא ועד כמה המידע שייחשף חיוני למחלוקת העובדתית.
5. מנגד, אנו יכולים למצוא גישה שונה בפסיקה, ולפיה תובע אינו יכול להעלות טענה כי הגילוי עלול לפגוע בזכותו לפרטיות. כך גרסה השופטת דורנר ברע"א 8551/00
אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ נ מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102:
"תובע אינו יכול להישמע בטענה, כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלוואנטיות לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו....
אף מובן הוא, כי בידי התובע קיימת האפשרות להעדיף את ההגנה על פרטיותו על-פני הכרח לחשוף בפני הנתבע ראיות רלוואנטיות, וזאת על-ידי מחיקת התביעה שהגיש כנגד הנתבע".
נציין כי באותו מקרה לא היה מדובר בחסיון בנק-לקוח, אלא בטענה לחסיון מסמכים שהוגשו לרשויות המס, נוכח הוראות הסודיות והחסיון בפרק י"ב לפקודת מס הכנסה. ברם, במישור העקרוני, הדברים יפים גם לטענה של פגיעה בפרטיות ביחסי תובע-בנק.