(בקשה לחיוב התובעות במתן ערובה לתשלום הוצאות משפט)
1. המשיבות 1-2 (להלן:
"דסל") הן חברה זרה וחברת-בת ישראלית, העוסקות בפיתוח טכנולוגיות מידע. הן הגישו תביעה בגין הפרת פטנט, המבוססת גם על עילות אחרות שבתחום הקניין הרוחני, כנגד המבקשות וכנגד המשיבות 3-5. המבקשות (להלן:
"הנתבעות") עותרות לחייב את המשיבות 1-2 (להלן:
"התובעות") להפקיד ערבות בנקאית צמודה לדולר בסך שלא יפחת מ- 750,000 דולר להבטחת הוצאות הנתבעות בהליך זה, ולעכב את המשך הדיון בתיק עד להפקדת הערובה.
2. הנתבעות מפרטות בבקשה ובתצהיר התומך בה בהרחבה את ההוצאות העצומות הכרוכות בניהול משפט בגין הפרת פטנט. תביעה זו מטילה איום כבד על הנתבעות, ולא רק בשל צו המניעה המבוקש שמשמעותו הפסקת פעילותן בישראל בתחום נשוא התביעה, אלא גם בשל סכום התביעה (12 מיליון ש"ח לצורכי אגרה). עד כה הוציאו הנתבעות לצורך ההתגוננות מתביעה זו סך של 1.3 מיליון ש"ח, והן עתידות להוציא סכומים כספיים נוספים בהיקף גדול לצורך ביסוס טענתן שהפטנט של התובעות איננו תקף, וכי מכל מקום לא הופר על ידן. התגוננות שכזו דורשת לשכור את שירותיו של מומחה בעל שיעור קומה עולמי, ולשלם לעורכי דין ועורכי פטנטים מהשורה הראשונה. לטענת הנתבעות קיים חשש ממשי שהתובעות לא יוכלו לשלם את הוצאות המשפט אם תדחה תביעתן.
3. התובעות טוענות בתגובתן כי אין כל הצדקה לחייב אותן בהפקדת ערובה, ובוודאי לא בסכום המופרז הנקוב בבקשה. אין כל הוכחה שהתובעות לא יוכלו לשלם הוצאות משפט בתיק זה, ומדובר בחברות איתנות וסולבנטיות, שלטכנולוגיה שלהן יש פוטנציאל שיווקי גדול.
4. התובעות מסתמכות על החלטתי שניתנה בה.פ. 352/07 (בש"א 7125/07)
תל-דר נכסים והשקעות (1992) בע"מ נ' שמשון בניה והשקעות (1993) בע"מ, טרם פורסם (כלול במאגר נבו). באותה החלטה פסקתי כדלקמן:
"
הכלל הוא שהפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע נקבעת לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד כאשר מדובר בהליך המתנהל בערכאה הראשונה, מתוך שאיפה שלא להגביל את זכות הפניה לבית המשפט (ראה: רע"א 2442/98 מיוחס נ' רוזן, פ"ד נג(3) 148, בעמ' 149, רע"א 2808/00 הנ"ל בעניין שופרסל, בעמ' 848, וספרו של א' גורן, סוגיות בסדר הדין האזרחי, מהדורה שמינית, בעמ' 673). הטלת ערובה להוצאות מהווה פגיעה בזכות הקניין של התובע, שהיא זכות יסוד חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחרותו, ועל בית המשפט ליתן משקל לכך (ראה: ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד, תשנ"ט-1999, בעמ' 35). על בית המשפט להיזהר מלהטיל ערובה באופן שימנע מחסרי אמצעים גישה לבתי המשפט, תוך פגיעה בזכות היסוד שלהם לפנות לערכאות (רע"א 544/89 הנ"ל בעניין אויקל, בעמ' 650). בכל מקרה, על בית המשפט לשקול האם התובענה הוגשה בתום לב, מה סיכוייה להצליח, האם הבקשה להפקדת ערובה הוגשה כדי להכשיל את התביעה, ועוד שיקולים כגון אלו (ספרו הנ"ל של י' זוסמן, סעיף 690)".
5. אלו אכן ההלכות העולות מפסקי הדין של בית המשפט העליון שניתנו ברע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, בעמ' 650, ורע"א 2808/00
שופרסל בע"מ נ' ניב, פ"ד נד(2) 845, בעמ' 847-848. אולם ההחלטה דלעיל בעניין
תל-דר, כמו גם ההלכות שצוטטו שם, התייחסו בראש ובראשונה למקרה בו הנתבע הוא אדם בשר ודם. כאשר מדובר בחברה, ועל אחת כמה וכמה חברה זרה, כללי המשחק משתנים, לאור הוראת סעיף 353א' לחוק החברות, התשנ"ט-1999, הקובע כדלקמן:
"הוגשה לבית המשפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".
6. לפני חקיקתו של חוק החברות, חל בעניין זה סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, אשר התפרש בפסיקה כיוצר חזקה המטילה על החברה התובעת את נטל השכנוע להראות כי אין מקום להטיל עליה חיוב במתן ערובה (רע"א
סרוסי נ' י.ע.ף קידום מכירות בע"מ, פ"ד מז(2) 2, רע"א 544/89 הנ"ל בעניין
אויקל, פסקה 8 ורע"א 5088/96
STOOMHAMER
נ' שגב, פ"ד נ(3) 471). סעיף 232 בוטל בחוק החברות, ואז התגלעה מחלוקת פוסקים בעניין קיומה של אותה חזקה. אך לבסוף תוקן חוק החברות בהתאם להצעת חוק החברות (תיקון), התשס"ב-2002, שבו נאמר בדברי ההסבר כי לא היתה כוונה לבטל את סעיף 232 ולשנות מן הכללים שנקבעו לגביו בפסיקה. לפיכך חוקק סעיף 353א' לחוק החברות (לגבי ההתפתחות החקיקתית והפסיקה, ראה פסק דינה של כב' הנשיאה ב' גילאור בבש"א (חי') 6191/04
POLSKA ZEGLUGA MORSKA
נ' החברה לנאמנות של בנק איגוד בע"מ, מאגר נבו (17.1.06), וכן דברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל שפורסמו בה"ח 3132 תשס"ב בעמ' 653).
7. מלשון סעיף 353א לחוק החברות, הקובע כי בית המשפט רשאי להורות על הפקדת ערובה אלא אם כן סבר שהנסיבות אינן מצדיקות זו, או שהוכח שהחברה תוכל לשלם את ההוצאות, כמו גם מדברי ההסבר להצעת החוק המבהירים כי הכוונה היתה לשמור על פרשנות הפסיקה שהתייחסה לסעיף 232 לפקודת החברות - עולה כי נותרה על כנה החזקה העובדתית המטילה על החברה התובעת את נטל השכנוע להראות כי אין מקום להטיל עליה חיוב במתן ערובה. הנטל להוכיח כי החברה תוכל לשאת בהוצאות המשפט מוטל על שכמה, שהרי המידע בעניין זה מצוי בראש ובראשונה ברשותה, ומדובר בחברה שאחריות בעלי מניותיה מוגבלת, והם יכולים להביאה על פי רצונם למצב של חדלות פרעון (ראה החלטת כב' הנשיאה ב' גילאור בעניין
POLSKA הנ"ל בפסקה 12; בר"ע (ת"א) 1885/06
GRUNDFOS
נ' טורבו חברה להנדסה ושיווק בע"מ, תק-מח 2006(4) 7482, מפי כב' השופטת ש' דותן; ולגבי הדין שנהג לאור סעיף 232 לפקודת החברות ראה: בש"א (י-ם)
מוזס נ' לוי רמות עבודות עפר כבישים ופיתוח בע"מ, מאגר נבו (כב' השופט צ' זילברטל) (10.5.2001).
8. בית המשפט העליון, ובעקבותיו הערכאות האחרות, חזרו והבהירו כי יש להתייחס אל חברה בצורה שונה מאשר אל תובע בשר ודם, בכל הנוגע להפקדת ערובה בתשלום הוצאות המשפט (ראה רע"א 544/89 הנ"ל בעניין
אויקל, פסקה 6). עם זאת, גם לנוכח ההתייחסות המיוחדת לחברה, ונטל הראיה המוטל עליה, הרי שגם לגבי חברה עומדים בעינם השיקולים הכלליים החלים בעניין זה, כפי שנפסקו לעניין תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הכוונה לאותם כללים שהובהרו לעיל, בעניין השאיפה שלא להגביל את זכות הפניה לבית המשפט, באופן המהווה פגיעה בזכות יסוד של התובע, והצורך לשקול האם הבקשה להפקדת ערובה הוגשה כדי להכשיל את התביעה (ראה רע"א 544/89 הנ"ל בעניין
אויקל, בעמ' 650 ופסק הדין הנ"ל בעניין
POLSKA
, פסקה 12).
9. בענייננו, לא הרימו התובעות את נטל הראיה המוטל על שכמן, ולא סתרו את החזקה לפיה יש לחייב את החברות התובעות במתן ערובה להוצאות. ההוצאות העצומות הכרוכות בניהול משפט פטנטים הינן דבר ידוע, שאף הובהר בפסיקת בית המשפט העליון (ראה דברי כב' השופט אגרנט, כתוארו אז, בבג"צ 280/60
אביק נ' הרשות המוסמכת למתן רשיונות יבוא של תכשירי רוקחות, פ"ד טו 1323, בעמ' 1338). יהא זה סביר להניח כי עלותו של משפט שכזה, תהא בסדר גודל של מאות אלפי דולרים, אם לא למעלה מכך. בנסיבות אלו ניתן היה לצפות למצוא בתגובת התובעות נתונים אשר יניחו את דעת בית המשפט כי התובעות אכן תהיינה מסוגלות לשאת בנטל כבד שכזה. אך נתונים שכאלו לא הובאו בתצהירו של מנכ"ל התובעות אברהם פרי, והוא מסתפק בטענה כללית לפיה מדובר בחברות בעלות יציבות פיננסית והכנסות. מר פרי גם הדגיש את הפוטנציאל השיווקי העצום של הקניין הרוחני שבבעלות התובעות. מנגד, אף שהנטל לא הוטל על שכמן, מפנות הנתבעות בעניין זה לתצהירו של מנכ"ל הנתבעת, אלון אשפר, המציין כי על פי ידיעתו והערכתו הוצאות המשיבות עולות על הכנסותיהן, כפי שאף עולה מנתונים שפרסמו התובעות, ושצורפו לתביעתן כנספח ט'. מנתונים אלו עולה הכנסה של 200,000 דולר בשנים 2003 ו- 2004, ומנגד השקעה מסיבית במחקר ופיתוח. מר אשפר אף מציין כי למיטב ידיעתו ההשקעה שבוצעה בתובעות בשנת 2001 היתה בסך של 3.5 מיליון דולר, וזו כבר מוצתה. גם מתצהירו של פרי עולה כי זה אכן הסכום שגייסו התובעות מאז שנת 2000. מדובר בחברות שהוקמו בשנת 2001, ועל כן נחשבות כחברות צעירות יחסית, בתחילת דרכן, המסתמכות יותר על פוטנציאל ופחות על רווחים והכנסות גדולות. לנוכח כל האמור לעיל נראה לי כי הבקשה של הנתבעות מוצדקת.
עם זאת, נראה לי כי אין זה מן הראוי להטיל על התובעות מעמסה כספית שעלולה לסכל את עצם הגשת התביעה. התובעות מסתמכות על פטנט שניתן להן בישראל, והן נהנות מחזקת תוקף הפטנט. אם אכן תביעתן צודקת, הרי שהתנהגות הנתבעות מהווה פגיעה קשה בזכות הקניין שלהן. כל זאת יש לאזן כנגד הצורך להבטיח את הוצאות המשפט הגדולות שיפסקו לטובת הנתבעות אם תדחה התביעה.
10. בהתחשב בכל השיקולים המפורטים לעיל, אני מורה לתובעות להפקיד ערבות בנקאית צמודה לדולר על סך של 200,000 דולר, וזאת בתוך 30 יום. ההליכים בתיק יעוכבו עד להפקדת הערובה דלעיל. התובעות תודענה לבית המשפט עם הפקדת הערובה.
11. התובעות תשלמנה לנתבעות (המבקשות בבקשה זו) שכ"ט עו"ד בבקשה זו בסך 10,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק.
12.
המזכירות תשלח העתק החלטה זו לב"כ הצדדים.
13. המזכירות תעלה את התיק לתזכורת פנימית ביום 30.10.07.
ניתנה היום כ"ז באלול, תשס"ז (10 בספטמבר 2007) בהעדר הצדדים.