החלטה בתיק ת.א. 23802/05

1.         עילת תביעתה של התובעת כנגד הנתבע מבוססת על הסכם מיום  25.5.99 ונספח להסכם שנחתם כחודשיים לאחר מכן ולפיו התחייב הנתבע לשלם לתובעת סך של  250,000 ש"ח עד ליום  31.12.04.

            ההסכם הינו הסדר אליו הגיעו הצדדים לכיסוי ההפסדים שנוצרו בעת היותם שותפים במיזם לקיום ארועים ומסיבות.

            לכתב התביעה צורף ההסכם והנספח וכן מכתבו של הנתבע מיום  4.10.02. 

2.         מתצהירו של הנתבע עולה כי במועד הרלוונטי היו הצדדים בני זוג ובסוף שנת  1997 הקימו מיזם משותף לארגון מקום לבילוי לפנויים ופנויות בסופי שבוע, וזאת ביוזמתה של התובעת.

בתאריך 12.12.97 חתמו הצדדים על הסכם שכירות עם עומר מוקטרן לפיו שכרו ממנו קרקע לצורך המיזם האמור והנתבע טוען כי השקיע מכספו להקמת המבנים במושכר 278,500 ש"ח ובשלב מאוחר יותר הוציא סכום נוסף של  57,780 ש"ח.

בשל התנכלויות של המשכיר פינו הצדדים את השטח וביום  20.8.98 הגישה התובעת לביהמ"ש המחוזי בת"א כתב תביעה כנגד מוקטרן עומר על סך של  2,000,000 ש"ח.

מוקטרן הגיש כנגד שני הצדדים תביעה שכנגד על סך של 1,500,000 ש"ח.

3.         הנתבע טוען כי התובעת חששה מהתביעה שכנגד וביקשה ממנו להצטרף כתובע נוסף והוא הסכים ובקשה בנדון הוגשה לביהמ"ש המחוזי ביום  22.3.99.

            בבסיס הגנתו טוען הנתבע כי במקביל להצטרפותו לתביעה הודיעה לו התובעת כי החוב הכולל של השותפות הינו 1,000,000 ש"ח וכי  השקעותיה בשותפות עלו על השקעותיו, ולכן במקרה שיזכו בתביעה יחלקו את הסכום באופן שהתובעת תקבל  70% והנתבע 30% ועל  בסיס מצג זה הסכים לחתום על ההסכם מיום  25.5.99. (ראה סעיף  19 לתצהיר).

            לשיטתו של הנתבע ההסכם אמור לחלק את הנטל בין הצדדים אם תביעתו של מוקטרן תתקבל ויחויבו לשלם לו כספים.

            המועד של 31.12.04, אשר נקבע בנספח להסכם הינו המועד שבו ציפו הצדדים לסיום המשפט כנגד מוקטרן ולכן נקבע מועד זה כמועד בו ישלם לתובעת אם תתקבל תביעתו של מוקטרן.

            הנתבע טוען כי השקעתו בנכס הייתה זהה לזו של התובעת, ולכן לא ייתכן כי יהיה עליו לשלם 30% מהסכום של 1,000,000 ש"ח אותו טוענת התובעת כי השקיעה בנכס כאשר בכתב התביעה אשר הגישה כנגד מוקטרן טענה להשקעות של  550,000 ש"ח בלבד.

            עוד יצוין כי ביום 6.3.06, קיבל ביהמ"ש המחוזי את תביעתם של הצדדים כנגד מוקטרן ודחה את תביעתו הנגדית וחייבו לשלם לצדדים סך של  700,000 ש"ח.

            פסק הדין הוגש לבצוע בלשכת ההוצל"פ ואולם לא נגבו כספים כלשהם.

4.         הלכה פסוקה היא כי די למבקש רשות להתגונן שיציג הגנה אפשרית ולו בדוחק על מנת שתינתן לו הרשות להתגונן, ואולם טרם מתן רשות להתגונן על ביהמ"ש לבחון את הגיון הטענות וסבירותם בנסיבות העניין  וכיצד טענות אלו מתיישבות עם מסמכים בכתב שכן אין ליתן רשות להתגונן רק משום שנטענה טענה בעלמא שאחרת אין כל טעם וצורך לקיים את הליך המתן רשות להתגונן.

            בעניין זה ראה בע.א. 465/89 בן צבי נ. בנק המזרחי פד"י מה  (1) עמ' 70.

            בפסק דין זה חוזר ביהמ"ש על ההלכה לפיה הרשות להתגונן לא תינתן כדבר המובן מאליו  וכדי שלא יהפך ההליך לחוכא ואיטלולא לא ייתן ביהמ"ש רשות להתגונן "כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או שהיא הגנת בדים".

            על פי אמות מידות אלו יש לבחון את העובדות שבתיק זה.

5.         בתצהירו הרחיב הנתבע ופירט את הרקע להקמת המיזם המשותף וכן את ההשקעות אשר לטענתו השקיע בשותפות, סכומים שאינם מתיישבים עם מה נקבע בהסכם שבין הצדדים, נספח א' לכתב התביעה שם הצהיר הנתבע כי השקעתו בעסק המשותף היה בסך כולל של 50,000 ש"ח ועוד אישר באותו מסמך כי החובות שנותרו בגין העסק היו כ- 1,000,000 ש"ח אשר שולמו על ידי התובעת.