1. המבקשים הגישו כנגד המשיבים תביעה כספית בסך 2.6 מיליון ש"ח, לתשלום דמי שימוש ראויים בנכס מקרקעין שהחזיקו המשיבים במשך 23 שנים. מדובר בפרשה המתמשכת למעלה מ- 20 שנה, שנדונה בערכאות השונות, והכל כמפורט בפסק הדין שניתן על ידי בה"פ 1562/04 ביום 8.4.07.
2. בתמציתו של דבר, יושבים המשיבים בנכס, שהוא מחסן בשטח של 1,200 מ"ר בתל-אביב (להלן:
"הנכס"), מאז מימשו את הסכם האופציה שחתמו בשנת 1979 עם המבקשים. בין הצדדים התעוררה מחלוקת לגבי הסכום שיש לשלם עם מימוש האופציה, שכן ההסכם המקורי לא כלל הוראת שערוך כלשהי. המשיבים (הקונים) עמדו על זכותם לממש את האופציה ולרכוש את הנכס תמורת הסכום הנומינלי שנקבע בהסכם, בעוד שהמבקשים (המוכרים) דרשו לשערך את הסכום שנקבע. בסופו של דבר, לאחר דיונים רבים בערכאות השונות, פסק בית המשפט העליון בשנת 2002 כי יש לאכוף את הסכם האופציה, באופן שהמשיבים ירכשו את הנכס ובלבד שיוסיפו על מחיר מימוש האופציה ששילמו סך נוסף של 225,000 דולר.
בנסיבות האמורות לעיל, התעוררה מחלוקת נוספת בין הצדדים, האם המשיבים חייבים לרכוש את הנכס, בתנאי שקבע בית המשפט העליון, קרי: בתוספת תשלום של 225,000 דולר, או שמא שמורה להם האופציה לסגת מן ההסכם לאור התנאי שנקבע. בפסק הדין שניתן על ידי בה.פ. 1562/04 נקבע כי המשיבים רשאים לסגת מהסכם מימוש האופציה, כפי שביקשו לעשות.
3. במהלך כל התקופה דלעיל המשיכו המשיבים להחזיק בנכס, שהרי הם דרשו לאכוף את הסכם מימוש האופציה כלשונו, בעוד שהמבקשים התנגדו לכך בטענה שיש לשערך את סכום המכר. אולם בעקבות פסק הדין של בית המשפט העליון שהתנה את אכיפת ההסכם בשערוך סכום התמורה, החליטו המשיבים כי הם אינם מעוניינים עוד בנכס. הם גם טענו כי המבקשים הפרו את ההסכם, בכך שלא העבירו במועד את הנכס על שמם כפי שנקבע בפסק הדין של בית המשפט העליון, ולמעשה הם הודיעו למבקשים בשנת 2004 על ביטול ההסכם עקב הפרה. כמו כן פינו המשיבים את הנכס: על כך אין מחלוקת בין הצדדים, אם כי לטענת המשיבים הם פינו את הנכס בשנת 1999, בעוד שהמבקשים טוענים כי הדבר נעשה רק בשנת 2007.
4. במסגרת ההליכים הרבים שהתנהלו בין הצדדים, שילמו המשיבים למבקשים סך של 50,000 דולר על סמך פסק דין שניתן בטעות, ושבוטל לאחר מכן בהסכמה על ידי בית המשפט העליון עוד בשנת 1992. חרף כך, נמנעו המבקשים מלהשיב למשיבים את הסך של 50,000 דולר עד עצם היום הזה. כפי שציין בית המשפט העליון בשנת 1992, היו המבקשים צריכים להשיב למשיבים סכום זה בעקבות ביטול פסק הדין בשנת 1992. בית המשפט העליון קבע כי סכום זה יהיה חלק מן הסכום שהמשיבים צריכים לשלם למבקשים במסגרת שערוך ההסכם. אך משפסקתי כי המשיבים לא היו חייבים לממש את האופציה ולשלם את סכום השערוך, הוריתי למבקשים להשיב למשיבים את הסך של 50,000 דולר, וזאת במסגרת פסק הדין שניתן בה.פ. 1562/04 ביום 8.4.07.
5. לאחר מתן פסק הדין הנ"ל, לא שילמו המבקשים למשיבים את הסך של 50,000 דולר, ולפיכך פתחו המבקשים תיק הוצאה לפועל בתל אביב (תיק הוצל"פ 4-07-45711-01). במקביל הגישו המבקשים בתיק זה תביעה כספית בסך 2.6 מיליון ש"ח כנגד המשיבים, לתשלום דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה החזיקו המשיבים בנכס מבלי לשלם עבורו. במסגרת תביעה חדשה זו עותרים המבקשים לסעדים הבאים:
א. הטלת עיקול זמני עצמי, קרי: אצל המבקשים עצמם, על אותם כספים שהם חייבים לשלם למשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל הנ"ל, והכוונה לסך של 50,000 דולר הנ"ל.
ב. צו עיקול זמני על זכויות המשיבים בשתי דירות מגורים בתל אביב.
ג. עיכוב ההליכים בתיק ההוצאה לפועל הנ"ל, עד למתן החלטה בבקשה להטלת עיקול על הכספים שהמשיבים צריכים לשלם למבקשים בתיק ההוצאה לפועל.
6. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים, בתצהירים ובמסמכים, ואף התקיים דיון בו ניסיתי להביא את הצדדים לידי פשרה, מסתבר שאין מנוס ממתן החלטה בבקשות. אשר לעיקול הזמני על הכספים שהמבקשים חייבים למשיבים בתיק ההוצאה לפועל, הרי שנראה לי כי אין הצדקה למתן עיקול זמני זה. אמנם הפסיקה הכירה באפשרות של הטלת עיקול זמני עצמי, על נכס המוחזק בידי תובע ומבקש העיקול. אולם משמעות הדבר במקרה דנא היא סיכול ביצוע פסק הדין של בית המשפט. כפי שקבע בית המשפט העליון, וכפי שקבעתי בפסק הדין בה.פ. 1562/04, המבקשים היו צריכים להשיב למשיבים את הסך של 50,000 דולר עוד בשנת 1992, שכן סכום זה שולם בטעות בהתבסס על פסק דין שבוטל בהסכמה. המבקשים אינם יכולים להיבנות כיום מן העובדה שהם הפרו במשך שנים את החיוב להחזיר את הסכום הנ"ל למשיבים. עליהם לקיים את פסק הדין שניתן, באמצעות תשלום הסכום בלשכת ההוצאה לפועל. לא מיותר לציין בהקשר זה כי המבקשים לא הגישו ערעור על פסק הדין שניתן בה.פ. 1562/04, ולפיכך פסק הדין המחייב אותם להשיב למשיבים את הסך של 50,000 דולר הפך לחלוט. לא ניתן להשיג את התוצאה של עיכוב פסק הדין הנ"ל, שלא באמצעות הגשת ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לכן הבקשה למתן סעד זמני שאיננו מתיישב עם פסק הדין שניתן - נדחית.
7. שונים הדברים לגבי הבקשה להטלת עיקול זמני על שתי דירות המגורים של המשיבים, עד לסכום התביעה (2.6 מיליון ש"ח). התביעה שהגישו המבקשים כנגד המשיבים, לתשלום דמי שימוש ראויים, נתמכת בחוות דעת שמאית, לפיה הסכום שעל המשיבים לשלם בגין השימוש בנכס עבור תקופה של כעשרים שנה בה החזיקו בנכס עולה על 13 מיליון ש"ח, אם כי התביעה הועמדה לצרכי אגרה על סך של 2.6 מיליון ש"ח בלבד. אין מחלוקת כי המשיבים החזיקו בנכס משנת 1984 (מועד מימוש האופציה לאחר 5 שנים בהם שכרו את הנכס), ועד שפינו אותו - אליבא דגרסתם - בשנת 1999. על פני הדברים, אני מתקשה לראות עילת הגנה מבוססת של המשיבים כנגד תשלום דמי שימוש ראויים בגין תקופה זו. המשיבים החליטו רק לפני כמה שנים כי הם אינם מעוניינים לממש את האופציה, בתנאי שקבע בית המשפט העליון, ורק אז ביטלו בפועל את ההסכם עם המבקשים. לכאורה, הם חייבים להשיב למבקשים את שווי טובת ההנאה שקיבלו על פי ההסכם שבוטל - בין מכוח דיני החוזים ובין מכוח העילה של עשיית עושר ולא במשפט. מדובר בטובת הנאה בשווי ממשי ביותר.
בית המשפט שידון בתיק יכריע בשאלת ההתיישנות שמעלים המבקשים. אך על פני הדברים, עילת התביעה של המבקשים נולדה רק בעקבות מתן פסק הדין של בית המשפט העליון בשנת 2002, ולאחר שהמשיבים החליטו שהם אינם מעוניינים עוד באכיפת הסכם המכר. קודם לכן, עמדו המשיבים על טענתם כי הם מימשו את האופציה כדין בשנת 1984, ולפיכך החזיקו את הנכס כבעלים. רק משבוטל ההסכם, קמה העילה להשבת טובת הנאה שקיבלו המשיבים על פי ההסכם.
8. הנה כי כן, התובענה מגלה עילה טובה וראויה לכאורה, ויש להבטיח כי אם ינתן פסק דין כנגד המשיבים יהיה בידי המבקשים לגבות את סכום התביעה מהמשיבים. מצבם של המשיבים מבחינה כלכלית איננו איתן, כפי הנראה, והם עצמם טענו לאורך כל ההליכים עם המבקשים טענות בדבר העדר יכולתם הכלכלית. מדובר באנשים מבוגרים בגילם, ולטענתם אינם בקו הבריאות (ראה התצהירים שצורפו בנספח 5 לבקשה). בנסיבות אלו קיים צורך להבטיח את סכום התביעה באמצעות מתן צו לעיקול זמני על דירות המגורים שבבעלות הנתבעים, כמפורט בכותרת לבקשה (ס"ק ג'), וכך אני מורה. העיקול מוטל עד לסך של 2.6 מיליון ש"ח, כפוף למתן התחייבות עצמית של המבקשים (שהופקדה בתיק), וכן ערבות צד ג' בסך 50,000 ש"ח שתופקד בתוך 10 ימים, שאם לא כן יפקע העיקול הזמני.
9. הואיל והבקשה התקבלה באופן חלקי בלבד, וב"כ המבקשים לא קיבל את ההצעה להסתפק בעיקול זמני שיוטל על דירות המשיבים - אין צו להוצאות.
10. המזכירות תשלח העתק ההחלטה לב"כ הצדדים.