1. בפני שתי בקשות ביניים: הראשונה, בש"א
17298/01, היא בקשה לתיקון כתב התביעה והשניה, בש"א
4891/02, היא בקשת הנתבעת להורות על התובעים להשיב לה את שקיבלו על פי החוזה שבין הצדדים, אשר בוטל בהתאם להחלטה שיפוטית. החלטה זו מתייחסת לשתי הבקשות. אסקור להלן בתמצית, את תולדות הסכסוך בין הצדדים, קודם שאדרש לשאלות שהן מעוררות.
כל ההדגשות בהחלטה הן שלי, אלא אם צוין אחרת.
2. במועד הרלוונטי לתביעה היו מר שגב עופר ואימו, אשר בינתיים הלכה לעולמה, להלן: "
התובעים", בעלי זכויות לחזקה בלעדית וכן בעלי זכויות להירשם כבעלים של שתי דירות בבניין שבבעלותם ברחוב פבזנר בחיפה. הם ביקשו, באמצעות שני חוזים נפרדים, שמוצהר בהם על טיב זכויותיהם בדירות במועד חתימתו, למכור את זכויותיהם בדירות לנתבעת, חברת נואר בע"מ, להלן: "
הנתבעת".
בחוזה מיום
9.5.97, להלן: "
החוזה הראשון", ביקשו הצדדים להעביר את זכויות התובעים בדירה מס'
3, להלן: "
הדירה הראשונה", לידי הנתבעת.
בחוזה מיום
9.9.97, להלן: "
החוזה השני", ביקשו הצדדים להעביר את זכויות התובעים בדירה מס'
2, להלן: "
הדירה השנייה", לידי הנתבעת. הדירה השנייה הייתה בחזקתו של דייר מוגן ועל פי האמור במבוא לחוזה השני, התחייבו התובעים לפנותו תמורת תשלום מכיסם.
אין מחלוקת בין הצדדים כי בחוזים:
1) נקשרו הצדדים בהתחייבויות הדדיות.
2) נקבעו סדר ושיעור תשלומי התמורה שסוכמה.
3) נקבעו סעיפים המסדירים פיצויים מוסכמים בגין הפרתם היסודית של החוזים, מבלי לגרוע מזכות מי מהצדדים "לסעדים ותרופות אחרים, ו/או נוספים". החוזה הראשון קובע את שיעור הפיצויים המוסכמים על סך של
15,000$ ואילו החוזה השני קובע שיעור זה על סך של
8,500$.
3. על פי טענות התובעים בכתב תביעתם מיום
22.11.99, לא שילמה הנתבעת את יתרת התשלומים על פי החוזה השני ובכך הפרה אותו הפרה יסודית. עקב אותה הפרה ולאחר מספר התראות והודעות, הודיעו התובעים לנתבעת על ביטולו, במכתבם מיום
9.11.99. עוד מציינים התובעים בכתב התביעה כי הנתבעת הקדימה ושלחה להם עוד ביום
7.6.99 מכתב בדבר ביטול החוזה השני, אך התובעים "דחו לאלתר" את מכתב הביטול, במכתב תשובה שהפנו לנתבעת. בין כך ובין אחרת, בכתב תביעתם עתרו התובעים לסעד המצהיר על ביטול החוזה השני ולפיצויים בשיעור של
22,500$, הם
96,750 ש"ח, במועד הגשת התביעה, אשר שולמו לדייר המוגן לשם פינויו מהדירה השנייה, פיצויים בגין אובדן דמי שכירות וכן פיצוי בסך
118,000 ש"ח בגין ריביות ששולמו לבנק בשל אי תשלום התמורה על פי החוזה השני.
עוד הוסיפו וטענו התובעים בכתב תביעתם כי הנתבעת הפרה אף את החוזה הראשון בכך שביצעה בדירה הראשונה שיפוצים שלא בכפוף להיתרים שנקבעו בו. עיון בחוזה הראשון מגלה כי התובעים כיוונו לסעיף
11(ד) בו. הפרה זו הסבה להם, כך על פי כתב התביעה, נזקים מסוגים שונים ובשיעורים שונים.
לא למותר לציין כי ניסוח הסכום הכספי המבוקש כסעד בתובענה לוקה באי בהירות. לא ברור מה מקורו של כל סכום וסכום ומה זיקתו לעובדות המהוות את עילת התובענה. לעתים מצוינים שני סכומים שונים הנתבעים בגין אותו מעשה או מחדל
- השווו סעיפים
5.4 ו - 6.1 לכתב התביעה לסעיף
6.6. כן נקובים הסכומים לעתים על פי ערכם הדולרי ולעתים על פי ערכם השקלי. על כן אני מורה לב"כ התובעים, מתוקף סמכותי בהתאם לתקנה
91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, להלן: "
התקנות", לנסח מחדש, באופן בהיר ותמציתי את הסעדים הכספיים שהוא עותר להם, בגין מעשים או מחדלים שמרשו טוען כי הנתבעת ביצעה כלפי התובעים, במסגרת כל חוזה בנפרד. על ב"כ התובע להגיש את כתב התביעה המתוקן בתוך
21 יום מיום המצאת החלטה זו לידיו, עם העתק ישירות לב"כ הנתבעת.
4. בכתב הגנתה מיום
5.1.00, הכחישה הנתבעת כי הפרה את החוזים וטענה כי התובעים הם שהפרו את החוזים הפרה יסודית, בכך שלא רשמו את הזכויות בשתי הדירות על שמם כבעלים בתוך המועדים הנקובים בחוזים. משכך, טענה הנתבעת, לתובעים מעולם לא קמה הזכות לבטל את החוזה השני.
לחילופין טענה כי גם אם קמה לתובעים הזכות להודיע על ביטולו, הם מחלו עליה
ולחילופי חילופין עשו בה שימוש שלא בתום לב, לאחר שהיא ביטלה את החוזה השני כדין.
בכתב התביעה שכנגד הוסיפה הנתבעת וטענה כי היא קיימה את כל התחייבויותיה על פי החוזה הראשון וכי בהסתמך עליו שיפצה את הדירה הראשונה, השקיעה בה סכומי כסף נכבדים ואף נקשרה עם קונים שונים בחוזים למכירת יחידות דיור, שעתידות היו להימכר לאחר השיפוצים ופיצול הדירה ליחידות משנה. מנגד, התובעים הפרו את החוזה הראשון הפרה יסודית בכך שלא עמדו בהתחייבותם להשלים את רישום הזכויות בדירה הראשונה על שמם. לא למותר לציין בהקשר זה כי טענתה העובדתית של הנתבעת לעניין רישום הזכויות בדירה הראשונה לוקה בשניים ומחייבת הבהרה.
ראשית, ננקב בסעיף
8 לכתב התביעה תקופה של
4 חודשים לרישום הזכויות תחת
6 החודשים הנקובים בסעיף
2 (ב) לחוזה הראשון.
שנית, לא ברור מהסעיף אם הנתבעת טוענת להפרת החוזה הראשון על ידי התובעים בעצם כך שלא רשמו את הזכויות בדירה הראשונה על שמם או בשל כך שלא רשמו את הזכויות בדירה הראשונה על שמה או בשל שניהם. על כן אני מורה לב"כ הנתבעת, מתוקף סמכותי בהתאם לתקנה
91 לתקנות, להגיש בתוך
21 יום מהיום כתב תביעה שכנגד מתוקן ובו ניסוח בהיר של הטענה המופיעה בסעיף
8 לכתב התביעה שכנגד.
עוד טענה הנתבעת בכתב תביעתה שכנגד כי החוזה השני נחתם במועד בו טרם נרשמו הזכויות בדירה הראשונה על שם התובעים אך תוך הבטחה מצידם, עובר לחתימת החוזה השני, כי
"הדבר על סף הסדרה 'עד יום ראשון הקרוב' כלשונם". בהסתמך על אותה הצהרה ובשל
"תמימותה" של הנתבעת שנתנה אמון בהצהרה זו, היא נאותה לחתום עימם על החוזה השני ואף שילמה להם את התשלום הראשון על חשבון התמורה. משנמנעו התובעים מלפנות את הדייר המוגן מהדירה השנייה, כפי שהתחייבו, נאלצה התובעת לעשות זאת. על פי טענת הנתבעת, "
סמוך לאחר חתימת החוזה השני ותשלום הסכום הראשון על חשבון התמורה, היה ברור" לנתבעת כי התובעים אינם עומדים לקיים את התחייבויותיהם לרישום הזכויות בדירות על שמה ועל כן, החליטו לממש את זכותם על פי דין, לעכב תחילה את תשלומיהם ולבסוף, "משנואשו מלהמתין", להודיע על ביטול החוזה השני.
על יסוד טענות עובדתיות אלה, עתרה הנתבעת בגין הפרת החוזה הראשון לפיצוי על ירידת ערך יחידות הדיור, פיצוי בגין הפסד ריביות והצמדה על דחיית התקבול שעתידה הייתה להרוויח בגין מכירת שלוש יחידות הדיור האמורות וכן עתרה
בנוסף או
לחילופין לפיצוי המוסכם כפי שנקבע בסעיף
15 לחוזה הראשון.
הסעדים להם עתרה הנתבעת בגין הפרת החוזה השני היו השבה של התשלום הראשון ששולם על חשבון התמורה שסוכמה על פי החוזה השני, בסך
10,000$ וכן החזר עלות פינוי הדייר המוגן מהדירה השנייה, בין מכוח הוראות החוזה ובין מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. לבסוף, עתרה הנתבעת לפיצוי המוסכם שננקב בחוזה השני בגין הפרתו.
5. בסעיף
20 לכתב ההגנה שכנגד הכחישו התובעים כי עליהם לפצות את הנתבעת בפיצוי המוסכם בגין הפרתו היסודית של החוזה הראשון, על יסוד הטענה כי היא זו שהפרה את החוזה הראשון וכי "בכל מקרה" התובעים לא הפרו את החוזה הראשון הפרה יסודית המזכה בפיצוי מוסכם. בסעיף
21 לכתב ההגנה שכנגד הוסיפו והתכחשו התובעים לחובת ההשבה הנטענת כלפיהם וטענו כי סך
10,000 הדולר ששילמה להם הנתבעת "
מגיע" להם כפיצוי מוסכם בגין הפרתו היסודית של "הסכם המכר" על ידי הנתבעת. אף שנקטו התובעים לשון של "הסכם מכר" ולא החוזה השני, הסעיף המוכחש בכתב התביעה שכנגד הוא הסעיף בו עתרה הנתבעת להשבת סך
10,000 הדולר ששולמו כתמורה במסגרת החוזה השני, זכות שהנתבעת סברה כי קמה לה עקב ביטול כדין של החוזה על ידה. משכך, אין לי אלא להניח כי להפרתו של חוזה זה כיוונו אף התובעים בטענתם הנגדית. התובעים הוסיפו וטענו "בנוסף או לחילופין" כי אין הם חבים בהשבתם של
10,000 הדולר שכן עומדת להם, לטענתם, זכות לקזז סכום זה מהפיצויים להם הם זכאים מהנתבעת.
6. כתב התביעה הוגש לבית המשפט ביום
22.11.99. בד בבד עם כתב התביעה הגישו התובעים שתי בקשות.
בבקשה הראשונה, בש"א
10814/99, עתרו לאשר מחיקת הערת אזהרה שנרשמה לטובת הנתבעת על הדירה השניה.
בבקשה השניה, בש"א
10816/99, עתרו להטלת עיקול זמני על נכסי הנתבעת, לרבות על זכויותיה להירשם כבעלים בדירה הראשונה, עד לסכום הכספי אותו תבעו בכתב התביעה וכל זאת, במעמד צד אחד. ביום
23.11.99, נעתר הרשם (כתוארו אז), כב' השופט גרשון לבקשה להטלת העיקול באופן חלקי, עד לסכום של
100,000 ש"ח, במקום
245,740 ש"ח המבוקשים כנגד הפקדת
ערובה
כספית או
ערבות בנקאית בסך
10,000 ש"ח להבטחת פיצוי הנתבעת בגין נזקים שייגרמו לה על ידי הטלת העיקול אם התובענה תידחה או יפקע צו העיקול מסיבה אחרת. כתב ערבות בנקאית כאמור הומצא על ידי התובעים ביום
25.11.99.
7. הבקשה הראשונה, למחיקת הערת האזהרה, נידונה במעמד ב"כ הצדדים בפני כב' השופטת בר זיו ביום
27.12.99. ב"כ התובעים הצהיר כי ישנם קונים המעוניינים לרכוש את "הנכס", כלומר את הדירה השניה, אך הערת האזהרה שנרשמה על הזכויות בה, לטובת הנתבעת, מונעת את ביצוע העיסקה עימם. כמענה לטענה זו השיב ב"כ הנתבעת כי "החוזה אליבא דכל הצדדים בוטל", תוך שהפנה "לכלל של ביטול חוזה שהוא השבה". על רקע זה טען כי "במידה ויופקד בקופת בית המשפט הסכום ששולם {
10,000$} אסכים למחיקת הערת האזהרה". ב"כ התובעים טען לעומתו כי "יש נזק ממשי. אנו רוצים לקזז את הנזק. יש הפקדה גדולה בבית המשפט { -
20,000 ש"ח}". לדעתי, ככל הנראה כיוון ב"כ התובעים לכתב הערבות הבנקאית על סך
10,000 ש"ח, כאמור לעיל, אשר הופקד על ידי מרשיו כנגד הטלת העיקול הזמני, בין השאר על זכויות הנתבעת בדירה הראשונה. ב"כ הנתבעת הוסיף והציע כי אם יקבל "בעלות על הדירה" הראשונה, שהנתבעת שילמה את מלוא התמורה בהתאם לחוזה הראשון, יאות למחוק את הערת האזהרה הרשומה לטובת הנתבעת על הדירה השניה. ב"כ התובעים הצהיר כי התובעים מוכנים "
להגדיל
את ההפקדה עד לסך של
10,000$", אך ב"כ הנתבעת התנגד בטענה כי ההפקדה האמורה נועדה לכסות את נזקיה העתידיים האפשריים של הנתבעת מהטלת העיקול וציין כי "כיום מדובר בבקשה נפרדת לה אין קשר לבקשה הקודמת". על רקע זה השיב ב"כ התובעים כי "אם ה-
10,000$ בצורה כזו או אחרת יחזרו למשיב (
התובעים - ר.ג'), הרי שהנזק שלהם יצטמצם. אנו טוענים היום לנזקים גדולים מאוד. אני מסכים כי ההערה תימחק כנגד הפקדת ערבות בנקאית על סך
10,000$". בתום שמיעת הטענות החליטה כב' השופטת בר זיו, להלן: "
ההחלטה הראשונה", כדלקמן: