1. ביום 13.10.04 החלטתי למנות את פרופ' ח. אופיר כמומחה מטעם בית המשפט על מנת לקבוע או להעריך את
"מספר הצרכנים שרכשו חלב עמיד דל שומן 1% של תנובה... ". כמו כן, הטלתי על המומחה לקבוע או להעריך איזו כמות של חלב שיווקה תנובה בתקופה נשוא התביעה הייצוגית, ומהי כמות הצריכה הממוצעת של צרכן חלב מן הסוג הנ"ל.
במהלך עבודתו של המומחה הוא נפגש עם הצדדים, ומסתבר שנתקל בבעיה משפטית הנוגעת לשאלה האם עליו לקבוע את מספר האנשים
שצרכו חלב בתקופה הרלוונטית, או שמא אלו
שקנו חלב בתקופה זו. בשל המחלוקת בין הצדדים פנתה המבקשת (הנתבעת) בבקשה להבהיר למומחה (ולצדדים) שאלה זו.
2. תמוה ככל שיישמע הדבר: שאלה זו, שהיא מרכזית ביותר לתביעה הייצוגית, לא הועלתה בצורה ברורה ולא נדונה על ידי המבקשת או המשיבים עד עתה, וזאת למרות שמדובר בתביעה ייצוגית שכבר אושרה בבית משפט זה בשנת 1996, ואף אושרה בבית המשפט העליון בשנת 2003. גם לאחר מכן, בכל ההליכים המקדמיים שהתקיימו בפני עד לשמיעת ההוכחות (שכבר החלה), וגם בהליכים למינוי המומחה שכללו את הגדרת תפקידו, לא עלתה שאלה זו לדיון (אם כי בדיקה בדיעבד מגלה איזכור לסוגיה זו במסמך שהגישה הנתבעת לצורך קביעת נוסח פרסום ההודעה לציבור).
3. הואיל ואיש מן הצדדים לא העלה סוגיה זו לדיון עד כה, היתה אי-בהירות בהתיחסות של הערכאות השונות בשאלה זו: פעם התיחסו למי שצרכו חלב, ופעם התיחסו למי שקנו חלב. כך למשל יש לציין את הציטוטים הבאים מן ההחלטות השונות של בתי המשפט, ופסק דינו של בית המשפט העליון:
א. ביום 13.6.96 אישר סגן הנשיא כבוד השופט מ. טלגם ז"ל את התביעה הייצוגית. הוא התיחס בהחלטתו ל
"כלל צורכי החלב המכיל תוסף סיליקון" (עמ' 55), ובניסוח ההודעה לעיתונות שהורה על פרסומה נרשם:
"כל מי שרכש וצרך חלב" (עמ' 58 לפרוטוקול). נראה כי הכוונה היתה לכל מי שגם רכש וגם צרך את החלב, שכן לא נאמר "כל מי שרכש
או צרך חלב".
ב. בית המשפט העליון אישר את התביעה הייצוגית (ברוב דעות) ביום 19.5.2003, ובסיכום פסק דינה של כבוד השופטת מ. נאור (שלדעתה הצטרף המשנה לנשיא כבוד השופט ש. לוין) נאמר:
" 'הקבוצה' תוגדר כמי שצרכו חלב עמיד של 1%...". פסקה אחת לפני כן, בקטע הדן בהגדרת הקבוצה התובעת, פסקה כבוד השופטת מ. נאור:
"אכן, 'הקבוצה', כפי שציינה הערכאה הראשונה, הם מי שצרכו חלב עמיד במשך תקופת החדרת הסיליקון. זוהי הגדרה מספקת." אך בהמשך הדברים אמרה:
"יש לצמצם את ה'קבוצה' רק למי שרכשו את החלב מיום 23.120.94 ועד ספטמבר 95'."
ג. ביום 6.1.04 הוריתי על פרסום הודעה לעיתון בענין התביעה, ושם הוגדרה קבוצה התובעת -
"כל מי שרכש" את החלב נשוא התביעה בתקופה הרלוונטית. פרסום זה נעשה לאחר ששני הצדדים הציעו את הנוסח המוצע לפרסום: התובעים הציעו שהקבוצה התובעת תכלול
"כל מי שרכש ו/או צרך חלב", בעוד שהנתבעת הדגישה בהודעתה בבית המשפט מיום 1.1.04 כי רק מי
שרכש חלב יכול להיכלל בקבוצת הצרכנים המיוצגת בתביעה.
ד. ביום 4.7.2004 החלטתי כי יש מקום למנות מומחה
"על מנת להעריך את גודלה של הקבוצה התובעת, קרי מספר הצרכנים שצרכו את החלב נשוא התביעה בתקופה הרלוונטית...". ואולם ביום 13.10.04, בהחלטה על מינוי המומחה נאמר שתפקידו יהיה להעריך או לקבוע
"מהו מספר הצרכנים שרכשו חלב...". עם זאת, הסמכתי את המומחה לקבוע גם מהי כמות הצריכה הממוצעת של צרכן חלב מן הסוג הנדון (סעיף 2 להחלטה).
4. חרף ההחלטות דלעיל, שרובן התיחסו למי
שצרך את החלב נשוא התביעה, ולא רק למי
שקנה חלב, לא העלתה המבקשת (הנתבעת) כל טענה בענין זה, גם כאשר הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטה למנות מומחה. מנגד, התובעים לא העלו כל טענה כאשר בית המשפט התיחס בהחלטותיו רק למי שרכשו את החלב, ואף הגדיר את הקבוצה באופן זה בפרסום לעיתונות. אולם, משהועלתה עתה שאלה זו אין מנוס מלהכריע בה, משום שבסופו של דבר - למרות האיחור הרב שבו הועלתה הטענה - מעלה הנתבעת טענה נכונה, לדעתי, כפי שיבואר בהמשך. נראה לי כי יש לפרש את המונח "צרכן" כמשמעותו בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, דהיינו: מי שקנה את החלב. באופן זה יש להבין, לדעתי, גם את פסק דינו של בית המשפט העליון.
5. סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן מגדיר את המונח "צרכן" כדלקמן:
"צרכן - מי שקונה נכס או שירות מעוסק במהלך עיסוקו לשימוש שעיקרו אישי, ביתי או משפחתי".
מלשון החוק עולה בברור כי צרכן איננו כל מי שצרך נכס או השתמש בו, אלא רק מי שבעצמו רכש נכס מעוסק, או קיבל ממנו שירות, והכל לצורך שימוש
אישי, ביתי או משפחתי. צמצום מסגרת החוק נובע מכך שהחוק מטיל חובות וקובע איסורים שהפרתם מהווה עבירה פלילית, ולא רק עוולה אזרחית. בדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן, תש"ם-1980, ה"ח 1469 בעמ' 303, נאמר:
"
יחודו של החוק המוצע הוא שבעסקאות צרכניות - כלומר בעסקאות עם אדם הרוכש או מקבל שירות לשימוש פרטי - מעשים ומחדלים של העוסק אשר כרגיל אין מידת הטעיה שבהם מגיעה לידי מרמה במובן הפלילי של המושג, יהפכו לעבירה פלילית והעוסק יצטרך להקפיד יותר במסירת האמת בפרסום".
בע"א 2512/90
סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער, פ"ד מה(4)405, פסק כב' השופט ד' לוין בעמ' 412:
"חוק הגנת הצרכן מה טיבו ומה תכליתו? זהו חוק שבעיקרו נועד להגן, בעזרת סנקציות אזרחיות ופליליות, על הצרכן מפני מעשי הטעיה או מירמה או אחיזת עיניים מצד יצרן או ספק. החוק מבקש למנוע מהקונה התמים - הוא הצרכן הרוכש נכס או מקבל שירות לשימושו האישי, הביתי או המשפחתי - מליפול ברשתם של האנשים המבקשים להוליכו שולל. הכוונה היא להגן על הצרכן מקניית מצרכים שאינו זקוק להם או שאיכותם ירודה מזו שנצטיירה בעיניו על-פי הפירסום שניתן למוצר, או שאין בידו כל הנתונים האמיתיים באשר לאותו מוצר, כך שהוא רוכש את המוצר כתוצאה מהטעיה בדבר המחיר האמיתי, האיכות והכמות הנמכרת (ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן , תש"ם-1980).
כיוון שהחוק מרחיק לכת בהגנה שהוא מעניק לקונה, גם בהיבט האזרחי וגם בהיבט הפלילי, ראה המחוקק, אל נכון, לפרוש את הגנתו בצמצום ולייחד אותה לאותו אזרח תמים הנכלל בגדר ההגדרה המצומצמת של צרכן, לאמור: הרוכש מצרך לצרכיו האישיים ולא לרוכש מצרך לשימוש עסקי או מסחרי".
בת"א (ת"א) 65/97
איגוד הצרכנים בישראל הבלתי תלוי נ' זלר אבלגון ליסינג, דינים מחוזי כרך לב(1) 530 פסק כב' השופט מ' טלגם, בהסתמכו על הדברים שנאמרו בע"א 2512/90 הנ"ל בענין
סופרגז:
"ב"כ המבקש סבור כי החוק בעיקרו מתייחס לא לצרכן כזה שרכש את הנכס אלא לזה שעושה בו שימוש, ובכך הוא מבקש להרחיב את היקף החוק ולהחילו על הסקטור העסקי. לדעתי, פרשנות זו אינה נכונה - החוק דן בקונה או רוכש שירות, ולא במשתמש... הסיבה להגבלת החלתו של החוק נעוצה בהיקפו הרחב, היינו בהגנה הרחבה שהוא מעמיד לטובת אלה שנכנסים להגדרה של "צרכן".
בת"א (נצ') 785/98
עיטל זילברשלג נ' אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ, פ"מ תשנ"ט ב' 385, אמר כב' השופט נ' ממן בעמוד 411: