1. זוהי בקשה לגילוי ראיה חסויה, על פי סעיף 45 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א - 1971 (להלן: "פקודת הראיות") שבמסגרתה עותר הסניגור לגילוי זהות האדם/אנשים שמסרו למשטרה את המידע המתועד בשני דוחות הנושאים מספרים 492 ו-489 מתאריך 9.2.13 (להלן: "הדוחות המודיעיניים").
יצוין, כי בהחלטה קודמת קבענו כי הבקשה תידון בפנינו, וזאת, חרף בקשת הסניגור להעביר הבקשה לדיון בפני מותב אחר. בית המשפט שדן בתיק הינו הפורום המתאים להכריע בבקשה מסוג זה לא רק לנוכח לשונו המפורשת של סעיף 45 לפקודת הראיות, אלא כמותב שנחשף לראיות שבתיק ולמחלוקת העובדתית בין הצדדים. מי אם לא אנו שמסוגלים להעריך אל נכון עד כמה החומר שאת חשיפתו מבקשים הוא חיוני ומהותי להגנת הנאשם, והדבר נכון שבעתיים לאור השלב המתקדם שבו מצוי התיק.
2. כתב האישום דכאן מייחס לנאשם את רציחתו של דני מורדוב (להלן: "המנוח") בתאריך 9.2.13 בסמוך לשעה 08:40. על פי הנטען, בתאריך ובשעה האמורה, חלף הנאשם כשהוא רכוב על אופניים ליד בית המנוח ביפו ונתקל במנוח כשהוא עומד מחוץ לביתו ומשוחח עם שכן. בין השניים התפתח דין ודברים שבעקבותיו עזב הנאשם את המקום, דבר ששימש, על פי הנטען, סיבה או זרז להחלטת הנאשם לקטול את המנוח. הנאשם הצטייד בסכין מטבח ולאחר זמן קצר, כשהוא רכוב על אופניים, שב אל המקום שבו עמד המנוח, הגיח מאחורי המנוח ודקר אותו באמצעות סכין מטבח דקירה אחת בצד השמאלי של חזהו. המנוח התמוטט ונפל ארצה ואז המשיך הנאשם ודקר אותו 9 דקירות נוספות בפלג גופו העליון. המנוח הובהל לבית החולים כשהוא במצב קשה ונפטר למחרת.
עוד צוין בכתב האישום, כי בתקופה שקדמה לאירוע נהג הנאשם להקניט את המנוח ולכנות אותו "מלשין" ו"מניאק" על רקע אירוע מיום 16.6.11 שבמהלכו נורה ונפצע אחמד חמאדי ואשר בגינו נחקרו במשטרה הן הנאשם והן המנוח.
3. אין מחלוקת, כי סמוך לאחר אירוע הדקירה המתואר נמסרו למשטרה שתי ידיעות מודיעיניות הקושרות את הנאשם לביצוע המעשה. תוכן המידע, למעט פרטים שיש בהם כדי לזהות את זהות מוסר המידע, נמסר להגנה.
4. באופן כללי ניתן לומר, כי לצורך הוכחת אשמת הנאשם התביעה מסתמכת בעיקר (אך לא רק) על הראיות המרכזיות הבאות: עדותה של גב' יפה כהן, בת זוגו של המנוח, אשר ראתה מבעד לדלת ביתה חלק מן האירוע וזיהתה את הנאשם כמי שדקר את המנוח, עדות שכנו של המנוח, שתיאר את מלוא ההתרחשות, אך לא זיהה את הדוקר, וכן על העובדה שסכין הדקירה שעליה ד.נ.א של המנוח, נתפסה סמוך לאחר האירוע על גבי
מזנון בסלון דירתו של הנאשם, כשהיא רטובה לאחר שטיפה.
5. הנאשם כפר בהאשמות שיוחסו לו. במשטרה גרס כי לא היה במקום האירוע ולא נטל כל חלק במעשה הדקירה. הוא טען כי אינו מכיר את המנוח וכי מעולם לא היה לו סכסוך עמו.
בא כוח הנאשם תקף את מהימנות זוגתו של המנוח בטענה שהתגלו סתירות ופרכות בדבריה, ובהתייחס לסכין הדקירה העלה את הסברה לפיה מאן דהוא, קרי הדוקר האמיתי או אדם מטעמו, טמן את סכין הדקירה בדירת הנאשם במטרה להפלילו. לדברי הסניגור, לנאשם "אויבים" רבים, דורשי רעתו, כמו גם למנוח. הסניגור הסביר, כי בביקור שערך בדירת הנאשם הוא נוכח לגלות שדירת הנאשם נמצאת במפלס הרחוב ואילו חלון הסלון, שפונה לעבר הרחוב הראשי, הינו בגובה נמוך יחסית מפני הקרקע. המזנון שעליו נמצאה הסכין ממוקם ממש מתחת לחלון הנ"ל כך שבהחלט אפשרי מבחינה טכנית שאדם מן הרחוב יכניס את ידו מבעד לשלבי תריס החלון, ישליך את הסכין פנימה ויפילה על המזנון.
6. תרחיש היפותטי זה הוא הבסיס לעתירת ב"כ הנאשם להסרת החסיון ולחשיפת זהות מוסר המידע. לטענת הסנגור, קיימת אפשרות שהמקור שמסר למשטרה את המידע המפליל נגד הנאשם, הינו האדם שמעורב בדקירתו של המנוח או אדם שסייע לאותו דוקר בהפללת הנאשם. לדבריו, יש בדעתו לזמן אדם זה לעדות בניסיון לדלות מפיו מידע שעשוי לתרום להגנת הנאשם.
הסנגור לא ידע לנקוב בשם של אדם ספציפי שניתן לייחס לו, לכאורה, את האינטרס הכפול הן לרצוח את המנוח והן להפליל את הנאשם. לשאלת בית המשפט הוא השיב שקיימת אפשרות תיאורטית שאותו אדם קשור לנסיון הרצח שבוצע כלפי אחמד חמאדי, מעשה שבעטיו המנוח היה עצור בשנת 2011 ורכש לעצמו אויבים, או שאולי מדובר באנשים ממשפחת קרנץ שהיו, כך לטענתו, מסוכסכים עם המנוח, או שאולי הדבר קשור לחובות כספיים שהמנוח צבר לכאורה כתוצאה מהימורים (פרוטוקול עמ' 170 ש' 23 ואילך). הסניגור לא התייחס לשאלה האם לאוייבים פוטנציאליים אלה של המנוח היה קשר כלשהו אל הנאשם, והאם ניתן לייחס להם אינטרס להפליל את הנאשם.
7. כחלק מהדיון בבקשה, בהתאם לסדרי הדין המקובלים, קיימנו ברור בלשכה במעמד התובע וקצין המודיעין. הוצגו בפנינו הידיעות החסויות, שמותיהם ופרטיהם של מוסרי המידע וכן נתונים רלוונטיים אודות מקורות אלה. מבלי להפר את תנאי החסיון נוכל לומר כבר עתה, כי שתי הידיעות המודיעיניות נמסרו על ידי שני מקורות שונים שאין ביניהם כל קשר, וכן, שתוכן הידיעות החסויות אכן נמסר להגנה כמעט במלואו.
8. בטרם נתייחס לגופו של עניין נזכיר את שנקבע בשורה ארוכה של פסקי דין: הצורך הציבורי בחיסיון שהוטל על זהות מוסרי ידיעות מודיעיניות הוא ברור וידוע וקיימים לו שני טעמים עיקריים: הטעם האחד נעוץ בשמירה על בטחונם של מוסרי הידיעות נוכח החשש שחשיפת זהותם תוביל לפגיעה בהם מצד גורמים עברייניים, והטעם השני הוא בשמירה על יכולת תיפקודו ואמינותו של מערך איסוף המודיעין של משטרת ישראל. לעומת הצורך הציבורי הנ"ל המצדיק את חיסיון זהות מוסרי ידיעות מודיעיניות, עומדת זכות הנאשם למשפט הוגן שמשמעותו ניהול הליך פלילי שיש בו כדי לחשוף את האמת ולא לגרום לעיוות דין לנאשם. השאלה שיש תמיד לשאול היא, האם חומר החקירה אשר לגביו חל החסיון חיוני להגנת הנאשם, שאז יש לחשוף אותו גם במחיר גילוי המידע החסוי. דברים אלה הובהרו לא אחת בפסיקת בית המשפט העליון, ונפנה בהקשרנו לדברי כב' השופט עמית בבש"פ 120/10
פלוני נגד מדינת ישראל (24.2.2010):
"בבסיס החיסיון עומד האינטרס הציבורי של בטחון הציבור או בטחון המדינה, אך גם אינטרסים חשובים אלה יינגפו בפני הערך של חקר האמת ועקרון העל של אי הרשעת חפים מפשע, מקום בו הראיה החסויה היא
מהותית וחיונית (הדגשה שלנו
) להגנתו של הנאשם (ראו, לדוגמה: ב"ש 838/84 ליבני נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ח(3) 729 (1984) (להלן: לבני); בש"פ 4875/05 פחימה נ' מדינת ישראל, ([פורסם בנבו], 15.7.2005); בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ו(3) 163 (2002); בש"פ 7200/08 סעיד נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 27.10.2008)".
עוד נקבע, כי מקום שהראיה אינה "חיונית" אלא רק "תורמת" להגנה בדרך מסוימת למשל לצורך מהימנות הנאשם או העדים, בבחינת שהיא יכולה לשמש תמיכה או ליצור ספק, הרי שבמצב כזה יש לבחון את חשיבותה היחסית ולהשוותה לחשיבות שבשמירת המידע החסוי. יש כאן מעין כלים שלובים: במידה שהמשקל הראייתי הצפוי של אותן ראיות עבור הסנגוריה פוחת, ניתן לשים דגש רב יותר על הדרישות הבטחוניות/ציבוריות, ולהפך, ככל שערך הראיה נראה חיוני יותר עבור הגנת הנאשם, הרי מן הדין להשלים עם סיכון רב יותר שבחשיפת המידע [ראה ב"ש 64/87 מא(3) 538 (ואנונו); בש"פ 697/96 (עמיר)].
9. השאלה שיש לשאול היא אפוא בענייננו, עד כמה יהא בחשיפת שמותיהם של מוסרי המידע כדי לסייע לקו ההגנה של הנאשם כמובא לעיל, דהיינו, האם בחשיפת שמם קיים פוטנציאל אמיתי וממשי של סיוע להגנת הנאשם, או למצער תימוכין להגנתו. עלינו להשתכנע, שחשיפתם של אותם אנשים הוא
מהותי, להבדיל ממה שהוא בבחינת מסע של ציד ודיג גרידא.
10. נקדים ונאמר, שלאחר שבחנו בקפידה את הנסיבות השונות ושיווינו בדעתנו את מכלול התרחישים האפשריים כפועל יוצא של התיזה שהעלתה ההגנה, נחה דעתנו כי לא מתקיימים במקרה שלנו התנאים המצדיקים את הסרת החסיון. מדרך הטבע שלא נוכל להעמיק ולפרט בכדי שלא לפגוע בתנאי החסיון ונסתפק בהנמקה כללית יחסית, הכל בגבולות האינפורמציה שיש באפשרותנו לחשוף, כדלקמן:
ראשית יודגש, שהמידע שנמסר היה ראשוני ומראש הוא לא נועד להוות ראיה במשפט, לטוב או לרע. בהתייחס לשני המקורות, על פי המידע שנמסר לנו, לכאורה לא נמצא בסיס לחשד שמי מהם היה מעורב בדרך כלשהי בדקירתו של המנוח, בין כמבצע ובין כשותף ולכאורה לא ניתן להצביע על קיומו של סכסוך בינם לבין המנוח, ובמקביל, יש להם אליבי רלוונטי לזמן האירוע. עוד אפשר לומר, ששני המקורות אינם הגורמים שבהם נקב הסניגור בתור אוייבים פוטנציאליים של המנוח. בהינתן שלכאורה לא ניתן להצביע על מעורבות כלשהי של מוסרי המידע בדקירתו של המנוח, הרי שגם לא סביר לייחס למי מהם את השתלת סכין הדקירה בבית הנאשם. אחרי הכל, בכדי להיות מסוגל להשתיל את הסכין יש צורך לשים עליה יד. בנוסף, עצם העובדה שמדובר בשני מקורות שונים ונפרדים שוללת במידה רבה את האפשרות שהם שניהם שותפים לקנוניה דוגמת זו שהעלה הסניגור.
יש לדחות גם את עתירתו החלופית של הסנגור לזמן את מוסרי המידע לעדות מבלי לחשוף את זהותם. נסיון החיים מלמד כי קשה להבטיח הרמטית שזהותם של עדים לא תדלוף או תיחשף אם יוזמנו לבית המשפט. נוכח קביעתנו שלא יהא בעדותם של המקורות כדי לסייע להגנה, אין מקום לסכנם ולהסתכן בחשיפת זהותם.
11. לאור כל האמור לעיל ובסיכומו של דבר הגענו למסקנה לדחות את הבקשה.