החלטה בתיק תע"א 1497-06

בדקנו ביסודיות את הסכם הפשרה שהוגש לבית הדין והתעוררו אצלנו ספקות ביחס לשאלה האם אכן הסכם הפשרה משרת את עניינם של כלל חברי הקבוצה, פרט לתובע, או לאו,  והאם ראוי לאשרו במתכונתו הנוכחית.

להלן הנושאים המחייבים בירור:

1.         להסכם הפשרה הוספו צדדים .

            על פי סעיף 18(ז)(1) לחוק תובענות ייצוגיות תשס"ו-2006 (להלן: "החוק") לא יכלול הסכם הפשרה:

" עילות תביעה, בעלי דין או חברי קבוצה אשר לא נכללו בבקשה לאישור או בהחלטה על אישור התובענה הייצוגית".

            קיים חשש ממשי, כי הנתבעת, באמצעות הסכם הפשרה, עלולה ליצור השתק נגד תביעות עתידיות של עובדים נוספים שלא נכללו בתובענה הייצוגית שאושרה והמתייחסת במקור לתקופה מיום 1/2/02 ועד 1/11/03 . הכוונה בהארכת התקופה הקובעת לתקופה נוספת מיום 15/8/04 ועד ליום 30/6/11 .

            על ידי הארכת התקופה הקובעת הוספו עשרות, אם לא מאות, עובדים נוספים לתביעה והוספה זו משנה את היקף התובענה הייצוגית.

2.         שכר טרחה לתובע הייצוגי ולבא כוחו.

            ב"כ הצדדים המליצו בסעיף 29 לבקשה לאישור הסכם הפשרה, כי בית הדין יפסוק לתובע הייצוגי סך של 50,000 ש"ח (ברוטו) כגמול מיוחד, וכן יפסוק שכר טרחה לב"כ התובע הייצוגי בסכום של 400,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

            בסעיף 18(ז)(2) לחוק נאסר על הצדדים לכלול בהסכם הפשרה "הוראה בדבר תשלום גמול למבקש או לתובע המייצג או שכר טרחה לבא כוח מייצג", אם כי הם "רשאים להגיש לבית המשפט המלצה מוסכמת לעניין תשלום גמול ושכר טרחה כאמור לרבות שיעורו ותנאיו". כוונת הסעיף לכאורה אינה רק להורות שההמלצה לעניין תשלום גמול ושכר טרחה יוגשו בנפרד מהסכם הפשרה, אלא המחוקק רצה לכאורה להפריד בין המשא ומתן על תנאי הפשרה הנוגעים לחבות הנתבעת ולזכויות חברי הקבוצה, לבין המשא ומתן על הגמול ושכר הטרחה, כדי למנוע מצב של ניגוד עניינים בין התובע הייצוגי ועורך הדין הייצוגי, לבין הקבוצה המיוצגת.

מדוע ההצעה לשכר טרחה לתובע הייצוגי ולבא כוחו כלולים בהסכם הפשרה המוצעת?            מן הראוי היה להגישם בנפרד מהסכם הפשרה ולא במסגרת הסכם הפשרה וכי לא יהיו חלק מהסכם הפשרה. קיימת אפשרות סבירה כי אולי נחליט להקטין את הגמול ושכר הטרחה שהוצע על ידי הצדדים.

3.         הסכם הפשרה מקשה לכאורה על העובדים לממש את זכויותיהם.

א)         בהסכם הפשרה הוגדרה "תקופת ההתייצבות" בסעיף 4:

" תקופה בת חודשיים שתחילתה תוך 10 ימים מיום פרסום ההודעה על כך שבית הדין אישר את הסכם הפשרה ונתן לו תוקף של פסק דין".

בסעיף 19 להסכם הפשרה המוצע נקבע, כי לאחר שהסכם הפשרה יאושר ויקבל תוקף של פסק דין בבית הדין, מחובת העובדים להגיש את תביעותיהם תוך חודשיים ימים וכי רשימת העובדים תיבדק בתוך 30 יום מתום תקופת ההתייצבות. תקופת ההתייצבות היא קצרה מדי ומדוע לא להאריכה לחצי שנה, על מנת לתת זמן סביר להגשת התביעות?

ב)         המונח "חברי הקבוצה" בסעיף 4.ה. מוגדר כדלקמן:

            " מדובר בעובד אשר לא ניהל ו/או מנהל הליך משפטי כנגד החברה, או שהגיע להסכם פשרה עם החברה, או חתם על כתב קבלה וסילוק עם סיום עבודתו".

הסעיף מונע אפשרות מעובד, אשר חתם על טופס כתב קבלה וסילוק במועד סיום עבודתו אצל הנתבעת, לתבוע את הזכויות שלו על פי הסכם הפשרה - מדובר בזכויות שהעובד לא ידע על קיומן במועד חתימתו על כתב הקבלה והסילוק.        מדוע לא לאפשר גם לעובד כזה לתבוע את זכויותיו?

ג)          התביעה הייצוגית במקורה הוגשה לתקופת העבודה מיום 1/2/02 ועד ליום 1/11/03, כלומר, מדובר בסך הכל ב-21 חודשי עבודה. על פי הסכם הפשרה המוצע כל עובד יוכל לקבל כפיצוי סך של 37.5 ש"ח לחודש עבודה, בסך הכל 787.50 ש"ח למי שעבד במשך כל התקופה.