החלטה בתיק תע"א 11447/07

1.       ביום 27.2.11 ניתן פסק דין בתובענה שלפני (להלן - פסק הדין). פסק הדין ניתן בדן יחיד, משנציגי הציבור שהוזמנו לדיון לא באו והדיון התקיים בהעדרם. בפסק הדין התקבלו חלק מרכיבי התביעה של התובעת: דמי נסיעה, תוספת יוקר, הפרשי פיצויי פיטורים, הפרשי פדיון חופשה שנתית, ונדחו בעיקרן התביעה שכנגד וטענות הקיזוז של הנתבעת, למעט קיזוז דמי הבראה ששולמו ביתר. כן חוייבה הנתבעת לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ש"ח.

2.       ביום 5.7.11 הגישה התובעת בקשה למתן פסיקתה. הבקשה הועברה בפקס לתגובת בא כוחה הקודם של הנתבעת. ביום 10.8.11 הוחלט כי בהעדר תגובה תחתם הפסיקתה. החלטה זו הומצאה בדואר רשום לבא כוחה הקודם של הנתבעת. הפסיקתה נחתמה.

3.       ביום 16.9.13 הגישה הנתבעת, באמצעות בא כוחה הנוכחי, בקשה לתיקון הפסיקתה (להלן - הבקשה). בבקשה נטען כי בחודשים מאי - אוגוסט 2011 שילמה הנתבעת לתובעת  את סכום פסק הדין. התובעת סברה כי פסק הדין לא שולם במלואו ופנתה ביום 10.5.12 להוצאה לפועל. בחודש דצמבר 2012 טענה הנתבעת בהוצאה לפועל טענת "פרעתי". במסגרת חילוקי הדיעות בשאלת פרעון פסק הדין, נפגשו ב"כ הצדדים ביום 28.8.13 במטרה לנסות ולגשר על הפערים. לטענת ב"כ הנתבעת, בפגישה זו התחוור לו כי התובעת הגישה לבית הדין פסיקתה הכוללת שינויים מהותיים ביחס לפסק הדין: הראשון, נעדר ממנה ההיתר לקזז את דמי ההבראה ששולמו ביתר; השני, לחיוב בשכ"ט עו"ד התווספו המילים "בצירוף מע"מ כחוק" שלא נמצאו בפסק הדין.

במסגרת הבקשה ביקשה הנתבעת לעכב את הליכי ההוצאה לפועל.

4.       ביום 17.9.13 ניתן צו המעכב את הליכי ההוצאה לפועל והוארך המועד להגשת תשובת התובעת לבקשה. ביום 29.9.13 הוגשה תגובת התובעת וממנה עולה כי אין לתובעת טענות ממשיות לגופן של טעויות נטענות, למעט לענין המע"מ. בענין זה טוענת התובעת כי פסק הדין ניתן טרם תיקון תקנה 521 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן - תקסד"א). לתובעת טענות לגבי עיתוי הבקשה וכן טענה כי הנתבעת אחרה את המועד לתיקון טעות כקבוע בסעיף 81 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד - 1984 (להלן - החוק).

5.       בתגובתה עוד מאותו יום טענה הנתבעת כי בטענה בנוגע למע"מ אין ממש משענין הכללת המע"מ הוא פרי תיקון משנת 2010 שקדם למועד מתן פסק הדין.

6.       ביום 1.10.13 הורתי לתובעת להתייחס לענין מועד תיקון תקסד"א וכן הורתי כך:

"... כמו כן, לאחר עיון בבקשה ובתגובות ומשלא מצאתי התייחסות לגופן של הטעויות בפסיקתה (למעט אולי לכאורה לענין המע"מ - שכן יש להמתין לתשובה כאמור) יודיעו הצדדים מדוע אין הם יכולים להגיע להסכמות בעניין מושא בקשה זו - מבלי להזקק להחלטות..."

7.       התובעת הגיבה לענין תיקון תקסד"א בקשר למע"מ. מיתר התגובות עלה כי נדרשת הכרעה בבקשה.

8.       מהשוואת הפסיקתה שנחתמה לפסק הדין עולה כי אכן נפלו בה שתי טעויות כנטען על ידי הנתבעת: נשמט ענין הקיזוז של דמי ההבראה וכן התווסף ענין המע"מ לשכ"ט עו"ד. באשר לענין השני, אין בטענת התובעת לגבי תיקון התקסד"א בענין המע"מ כל ממש: ראשית, מן הטעם שהפסיקתה סוטה מפסק הדין, וככל שהיה מקום להורות על הוספת מע"מ היה על התובעת לבקש תיקון טעות; שנית, תיקון התקדס"א בענין זה ממילא קדם למועד לו טען ב"כ התובעת.

9.       משהטעות ברורה וגלויה על פני הדברים, יש לבחון את טענת התובעת לגבי האיחור במועד הגשת הבקשה על ידי הנתבעת.

תקנה 123 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991 (להלן - התקנות) קובעת כי "בענין תיקון טעות בפסיקתה או בהחלטה ינהג בית הדין כאמור בסעיף 81 לחוק בתי המשפט".

סעיף 81 לחוק קובע כי:

"(א)    מצא בית משפט כי נפלה טעות בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן, רשאי הוא, תוך עשרים ואחד ימים מיום נתינתם, לתקנם בהחלטה מנומקת, ורשאי הוא לשמוע טענות בעלי הדין לענין זה; לענין זה, "טעות" - טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה.

(ב)       בהסכמת בעלי הדין רשאי בית המשפט להחליט בכל עת על כל תיקון בפסק דין או בהחלטה אחרת שנתן.

(ג)        תוקנו פסק דין או החלטה אחרת כאמור בסעיף קטן (א) יראו, לענין ערעור, את מועד החלטת התיקון כמועד מתן פסק הדין או ההחלטה האחרת.

(ד)       החלטה לפי סעיף קטן (א) אינה ניתנת לערעור אלא בערעור על פסק הדין או ההחלטה האחרת."

לכאורה, אחרה הנתבעת את 21 הימים הקבועים. אלא שכבר נפסק כי מועד זה ניתן להארכה מטעמים מיוחדים שיירשמו מאחר ויש לקרוא סעיף זה - ודאי את התקנה לענין תיקון הפסיקתה - יחד עם התקנה המתייחסת להארכת מועדים . עוד נפסק כי לבית הדין סמכות להאריך מועד זה מיוזמתו, אף אם לא התבקש לכך בבקשה מיוחדת .

בנסיבות המקרה ונוכח הטעות הברורה, מתקיימות נסיבות מיוחדות המחייבות את הארכת המועד להגשת הבקשה. לא יעלה על הדעת כי התובעת תכשיל את בית הדין בהגשת פסיקתה שאינה תואמת את פסק הדין - וזאת מבלי לגרוע מהאחריות שלי לטעות - ולאחר מכן תתכסה בטענות פרוצדוראליות שטוב היה להן אלמלא הועלו. התנהגות זו אינה עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב של צד להליך משפטי.