לפניי בקשת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית משפט השלום בעכו (כב' השופט בכר), ביום 17.6.12, בתיק ת"ע 4000-04-10, לפיו הורשע המבקש (על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, לאחר שביקש להרשות לו לחזור בו מהכפירה), בנהיגה תחת השפעת משקה משכר ונדון לפסילת רישיון נהיגה למשך 24 חודשים בניכוי חודש פסילה מינהלית, לארבעה חודשי מאסר על תנאי ולקנס בסך 1,200 ש"ח.
המבקש עותר להארכת מועד להגשת ערעור הן על ההרשעה והן על גזר הדין. לטענתו, בית משפט קמא לא בירר את המשפט ובהרשעתו, ללא בירור, עלול שנפל עיוות דין, שכן לו היו נשמעות ראיות והיו מתבררות העובדות, כמו גם אמינות בדיקת הינשוף, יתכן שהיה מתברר שהוא לא היה שיכור על פי אמות המידה הקבועות בדין, תוך שהוא מפנה לספקות שהועלו על ידי אחרים בנוגע לאמינות הבדיקה וכל הכרוך בכך.
בנוסף, מבקש המבקש להגיש ערעור גם על גזר הדין וגם כאן טוען הוא כי לבית משפט סמכות להפחית, במקרים מיוחדים, מעונש פסילת המינימום הקבוע בחוק, שהוא העונש שנגזר עליו לעניין הפסילה.
החלטה זו ניתנת בהמשך לדיון שהתקיים, במעמד הצדדים, ביום 4.12.12. בסיום הדיון, לאחר שהתחלתי להכתיב החלטה, אמרה ב"כ המבקש, כי המבקש ביקש מבימ"ש קמא להרשות לו לחזור בו מהודאתו ובימ"ש קמא דחה את בקשתו.
בעקבות כך נמסר לי חומר מתיק בימ"ש קמא (אשר לא צורךף לבקשה להארכת המועד) ולכן הפסקתי את הכתבת ההחלטה ודחיתי אותה לעיון, על מנת שאוכל לעיין בחומר שנמסר לי.
לאחר שעיינתי גם בחומר הנוסף שהוגש לי, ראיתי לנכון לדחות את הבקשה.
מהמסמכים שנמסרו לי עולה, כי הבקשה להרשות לו לחזור בו מהודאתו, הוגשה ע"י המבקש באמצע חודש ספטמבר 2012, כשלושה חודשים לאחר מתן פסק הדין. בבקשה טען המבקש, כי לא הוסברה לו משמעות ההודאה וכן, כי עברו התעבורתי, אינו מצדיק את העונש שנגזר עליו.
בימ"ש קמא דחה את הבקשה (בהחלטה מיום 19.9.12), בקבעו, כי אין היא מעלה טעמים המצדיקים להיעתר לה. בהחלטה מיום 5.11.12, דחה בימ"ש קמא את המועד להפקדת רשיונו של המבקש, ליום 1.1.13.
בקשה זו הוגשה בחודש אוקטובר 2012, היינו כארבעה חודשים לאחר מתן גזר הדין, שניתן בנוכחות המבקש, ללא שהובא בה כל הסבר ולו דחוק, לאיחור שבהגשתה.
בתצהיר, אשר צורף לבקשה טוען המבקש, כי הוא אמנם שתה 2-3 כוסות יין, אבל הוא לא היה שיכור וכי הוא אינו יכול למצוא עבודה ללא רשיון נהיגה. עוד נטען על ידו, כי הוא אינו זוכר את כל הפרטים מאחר שמדובר באירוע שאירע לפני כשלוש שנים.
על הארכת מועד להגשת ערעור פלילי חל סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, על פיו: "
בית משפט רשאי לבקשת מערער, להרשות הגשת ערעור או בקשה לרשות ערעור לאחר שעברו התקופות האמורות בסעיפים 199 ו- 200".
בשונה מהארכת מועד בדין האזרחי, הדורשת "טעמים מיוחדים" לאיחור, בפלילים מוקנה לביהמ"ש שיקול דעת רחב, אם כי על המבקש להניח דעתו של ביהמ"ש כי קיים טעם ממשי להארכת המועד.
בגדר שיקוליו יביא ביהמ"ש את משך האיחור, סיכויי ההליך ויבחן שמא קיים חשש לעיוות דין [ראו: ע"פ 8031/09
עלי מגיד נ' מדינת ישראל (19.10.09)].
לאחר ששקלתי את נסיבות הענין ואת טיעוני הצדדים לא מצאתי כל מקום לקבל את הבקשה.
בעת שהמבקש ביקש מבימ"ש קמא לחזור בו מכפירתו ולהודות בעובדות כתב האישום, היה המבקש מיוצג ולא נראה כי נפל פגם כלשהו בהחלטת בימ"ש קמא שלא להתיר למבקש לחזור בו מהודאתו. זאת - הן לאור האיחור המשמעותי בו הוגשה הבקשה (אשר לא הוסבר, כלל, ע"י המבקש) והן לאור נימוקי הבקשה, מהם נראה כי הבקשה הוגשה, למעשה, בשל עונש הפסילה שנגזר על המבקש.
גם בתצהיר שצירף המבקש לבקשה דנן (להלן: "
התצהיר"), אין הוא מבהיר, ולו במילה, מדוע המתין זמן כה רב ולא הגיש ערעור בתוך המועד הקבוע בחוק ואף אינו מבהיר מדוע השתהה, עוד קודם לכן, בהגשת בקשתו לבימ"ש קמא להרשות לו לחזור בו מהודאתו.
זאת ועוד - המבקש עצמו טוען בתצהירו, כי לפני שנהג הוא שתה 2-3 כוסות יין. טענתו, כי לא היה שיכור נטענת על בסיס הבנתו הוא את המונח שיכור ולא על בסיס ההגדרה אשר בפקודת התעבורה. בבקשה נטען, כי בבדיקת ינשוף נמצאו בדמו של המבקש 460 מיקרוגרם בליטר אוויר - מדד הגבוה, משמעותית, מהמינימום הנדרש בפקודה, אולם נטען כי חומר הראיות, לרבות כיולו של המכשיר וכו', לא נבדקו ע"י ביהמ"ש. כן נטען, כי על אף שהעונש שנגזר על המבקש הינו העונש המינימלי הקבוע בחוק, הוא אינו מידתי, שכן לבימ"ש סמכות להפחית ממנו.
נימוקים אלה אינם מצביעים על סיכויי ערעור המצדיקים הארכת מועד להגשת הערעור. מטבע הדברים, עקב הודאתו של המבקש בפני בימ"ש קמא, לא בדק ביהמ"ש את חומר הראיות ולא צריך היה לבדוק אותו.
כאמור, מהבקשה עולה, כי בדמו של המבקש נמצא ריכוז אלכוהול גבוה באופן משמעותי מהריכוז המינימלי הקבוע בפקודה. הוא עצמו מודה כי שתה 2-3 כוסות יין והעונש שנגזר עליו לא עלה על המינימום הקבוע בדין, כך שנחה דעתי שדחית הבקשה לא תגרום למבקש עיוות דין.