1. זוהי בקשה להארכת המועד להגשת ערעור פלילי בזכות, שהוגשה על פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982,
(להלן: "החסד"פ").
2. המבקש הורשע ביום 22/04/04, על פי הודאתו, בכתב אישום מתוקן, אשר ייחס לו עבירה של ביצוע עבודות ושימוש הטעונים היתר, ללא היתר, (בתיק עמ"ק 20699/03 - להלן: "
פסק הדין הראשון"). מדובר בעבודות של הגדלת שטח תוספת למבנה ובניית חדר מבלוקים במקום ממ"ד, בסטייה מהיתר וללא היתר, אשר ביצוען התגלה עוד ביום 28/04/03.
3. הודאת המבקש בכתב האישום המתוקן באה לאחר שהמאשימה הצהירה כי היא מבקשת לתקן את כתב האישום ולהשמיט ממנו עובדות, הנוגעות לביצוע עבודות שהמבקש טען כי לא בוצעו על ידו, אלא על ידי אחיו. באותו יום נגזר דינו של המבקש, הוא חויב לשלם קנס בסך 1,500 ש"ח, לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה ולשלם כפל אגרה. בנוסף, חויב המבקש להרוס את התוספת ולהתאים את מבנה הממ"ד ליעוד המקורי, בתוך 12 חודשים, זולת אם יהא לו היתר כדין לבצע את השינויים.
4. מיד לאחר מתן גזר הדין, כאשר פנה המבקש לקבל שוברי תשלום לשם תשלום הקנס, נתברר כי נפלה טעות במספר תעודת הזהות שנרשם בכתב האישום, ובהסכמת הצדדים תוקן כתב האישום, כך שנרשם בו מספר תעודת הזיהוי של המבקש.
5. בשנת 2007 הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף בבית משפט השלום בנצרת, (בתיק חע"מ 20259/07), בגין אי קיום צו ההריסה. בדיון שהתקיים ביום 12/06/08 הודה המבקש בביצוע העבירה, הורשע ונדון ל- 3 חודשי מאסר על תנאי וקנס. המבקש חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצוע עבירה והופעלה התחייבות קודמת בסך 5,000 ש"ח.
6. כעבור מספר שנים, בנובמבר 2009 הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף, גם הפעם בגין אי קיום צו ההריסה (עמ"ק 26690-11-09 - בית משפט השלום בנצרת). הליך זה תלוי ועומד בפני בית המשפט, כאשר במסגרתו מונה למבקש סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית עוד
ביום 26/04/11.
7. ביום 13/01/13 הגיש המבקש את הבקשה הנוכחית, בה הוא מבקש להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק הדין הראשון, שניתן ביום 22/04/04, על מנת לאפשר לו לחזור בו מן ההודאה שנתן באותו הליך
"וכפועל יוצא מביטול פסק הדין יבוטלו ההליכים שננקטו כנגד המבקש בגין אי קיום צו ההריסה".
המשיבה מתנגדת לבקשה.
דיון והכרעה
:
8. דין הבקשה להידחות, מן הנימוקים הבאים:
א. ראשית, מדובר בשני פסקי דין שניתנו במעמד המבקש, בהם הוא הורשע בביצוע העבירות שיוחסו לו, לאחר שהודה בביצוען. גזרי הדין ניתנו במעמד המבקש, ובאותו מעמד הודעה והובהרה לו זכות הערעור.
ככל שבכוונת המבקש לערער על שני פסקי הדין הללו, היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור ביחס לכל אחד מן ההליכים, לפרט מדוע לא הוגש הערעור במועד ולהתייחס לסיכויי הערעור על פסקי הדין, ששניהם ניתנו בעקבות הודאתו בביצוע העבירות.
ב. בית המשפט מוסמך להורות על הארכת המועד להגשת ערעור על פסק דין פלילי, בהתאם לסעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב - 1982. על פי ההלכה, בתי המשפט נוטים להתייחס לבקשה להארכת המועד על פסק דין פלילי "ביתר חיוב", אך עדיין הענות לבקשה היא היוצא מן הכלל ולא תעשה כדבר שבשגרה
(ע"פ 887/12 גולוב נ. מדינת ישראל).
השיקולים להכרעה בבקשה להארכת המועד להגשת הערעור הינם פרק הזמן שחלף מאז המועד הקבוע בחוק להגשת הערעור, הצידוק לאיחור, האם המערער היה מיוצג על ידי עורך דין ומהם סיכויי הערעור. ככל שחלפה תקופה ארוכה יותר מהמועד החוקי להגשת הערעור, כך על המבקש להמציא נימוקים משכנעים יותר להארכת המועד (
בש"פ 1207/97 חמדאן נ. מ"י).
"
לפי סעיף 201 לחוק נתונה לבית המשפט
הסמכות להאריך את המועד להגשת הערעור. בערעורים פליליים, כך נפסק, לא נדרש מבקש
הארכה להציג "טעם מיוחד", ודי בהצגת "טעם ממשי המניח את הדעת". בהקשר זה ישקול בית
משפט, בין היתר, את משך האיחור; את ההצדקה הנטענת לאיחור; ואת סיכוייו הלכאוריים של
ההליך העיקרי (ראו בש"פ 5988/06 נגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 25.07.2006); בש"פ
6125/09
רבין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 11.08.2009)). ודוק: על אף הגישה המקלה
בהשוואה להליך האזרחי, הכלל הוא שגם בהליך הפלילי יש להקפיד על קיום המועדים
הנקובים בחוק" (בש"פ 9055/12
משאהרה עיסא נ' מדינת ישראל).
הבקשה שלפני הוגשה קרוב לתשע שנים לאחר שניתן גזר הדין בפסק הדין הראשון, בנוכחות המבקש, כאשר במהלך תקופה זו הוגשו כנגדו שני הליכים נוספים בגין אי קיום צו ההריסה שניתן באותו גזר דין וכאחד מהם אף הודה שוב בפני בית המשפט בביצוע העבירות.
ביום 26.04.11 מונה למבקש סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, בכדי לייצגו בהליך השלישי (כתב האישום השני שהוגש בעבירה של אי קיום צו בית המשפט), למרות האמור, חלפו
קרוב ל- 9 חודשים עד להגשת הבקשה שלפני. מתגובת המשיבה עולה, בנוסף, כי כבר בישיבה שהתקיימה ביום 01.12.11 הודיעה ב"כ המבקש, כי בכוונתו לאפשר לו לחזור בו מהודאתו בכתב האישום המקורי הראשון, מאז נדחו הדיונים פעם אחר פעם לאור הצהרה זו ועל מנת לאפשר למבקש לפעול למימוש כוונתו.
שיהוי כה ניכר בהגשת הערעור והבקשה להארכת המועד לשם הגשת הערעור, מחייב את המבקש להצביע על נימוקים טובים במיוחד לאי הגשת הערעור במועד. בבקשתו, הרחיב המבקש טיעוניו באשר לטעויות שנפלו, לגישתו, בפסק הדין ובהתנהלות המאשימה ובית המשפט בהליכים שהתנהלו כנגדו, אך לא העלה כל נימוק, שניתן לקבלו, באשר לאי הגשת הערעור/הערעורים במהלך השנים שחלפו. הנימוק היחיד שנטען, למעשה, כצידוק לאי הגשת הערעור במועד הוא היות המערער בלתי מיוצג בעת שהודה בביצוע העבירה. לא זו בלבד שאין בנימוק זה די, באשר למערער היו הזדמנויות רבות לפנות ולקבל ייעוץ משפטי, אלא שאין בבקשה הסבר מניח את הדעת לפרק הזמן שחלף מאז החל המבקש לקבל ייצוג משפטי ועד הגשת הבקשה. לא ניתן גם לקבל את הטענה כי שיקולים כספיים מנעו מהמבקש לקבל ייצוג משפטי. הטענה בנוגע להעדר יכולת כלכלית לא הוכחה והיא אף נסתרת מתוך העובדה שהמבקש השקיע כספים בביצוע עבודות הבניה ובשכירת מהנדסים בעלי מקצוע, שפעלו להכשרת הבניה.
בבקשה נטען בעניין זה כי עיוות הדין שנגרם למבקש התגלה והוברר לאחר עיון קפדני בחומר החקירה ולאחר שהמבקש נדרש להשיג מסמכים רלוונטיים לביסוס טענותיו, במיוחד בכל הנודע להיתרים הקיימים למבנה (סעיף 30ט' לבקשה). עם כל הכבוד, כתב האישום המקורי מייחס למערער ביצוע עבודות בניה ללא היתר ובסטייה מהיתר, עובדותיו אינן מורכבות ובדיקת טענות המבקש לא צריכה הייתה להמשך 9 חודשים, כך שאין בפי המבקש טעם ענייני ומתקבל על הדעת להארכת המועד, אף אם נראה במועד מינוי הסנגור הציבורי כמועד הרלוונטי לבחינת השיהוי בהגשת הבקשה.