החלטה זו מהווה הכרעה בבקשות לביטול צווי הריסה שיפוטיים, שניתנו במעמד צד אחד, בשנת 03', ע"י כב' השופט י. שפסר, מבית משפט השלום (דאז) בבאר-שבע, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, תשכ"ה - 1965 (להלן: "
חוק התכנון והבנייה"). ההליכים החלו בבית-המשפט השלום בבאר-שבע והועברו לבית-המשפט השלום בקריית-גת, לאחר שעברתי לכהן בבית-משפט זה.
רקע
המדובר הוא ב- 32 צווים, שניתנו בחודש ספטמבר 03', בעקבות בקשות שהגישה המשיבה באוגוסט 03'. צווי ההריסה נשוא ההחלטה ניתנו במעמד צד אחד, לאחר שנרשם בתצהירים אשר צורפו לבקשות למתן צווי הריסה, בין היתר, כי נעשה ניסיון לבדוק ולאתר מי בנה את המבנים, מי הבעלים של המבנה, השוכר או המשתמש בו. נרשם, כי מספר פעמים היה ביקור במקום והמפקח לא הצליחה לאתר אדם כזה. במקום הושארה התראה ואיש לא התקשר כדי להזדהות כבעל עניין במבנה. בתצהירים נרשם, כי המבנים נבנו ללא היתר בנייה ובניגוד לחוק התכנון והבנייה, כי אין אפשרות לקבל היתר במקום, וכי הם נבנו במקום שאינו מיועד לישוב, אלא באתר שהתכנון לגביו היה ייעור, לפי תמ"מ 14/4. כן נרשם, שהמבנה מפריע לתוכניות עתידיות במקום.
הבניינים ממוקמים מערבית לכביש יתיר, במקום המכונה "אבו אלגיעאן".
ביום 1.6.05, הודבקו צווי ההריסה, בסיוע משטרה, על המבנים השונים.
בחודש אוקטובר 06', נודע למבקשים על כוונת המשיבה להוציא לפועל את צווי ההריסה, לטענתם, משמועות על כוונת המשטרה לעשות כן ובעקבות כך, הוגשו בקשות לעיכוב ביצועם של הצווים ולביטולם. הבקשות לביטול הצווים הן הבקשות הנתונות להכרעה במסגרת החלטה זו.
בטרם הוגשו הבקשות שלפניי, הגישו שישה מן המבקשים בקשה כללית (ב"ש 7079/06) לעיכוב ביצועם של צווי הריסה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה, ביחס למבנים במקבץ הבנייה נשוא הבקשה שלפניי, וזאת עד לקבלת פרטים בדבר צווי ההריסה שהוצאו. בהחלטתו מיום 23.10.06, החליט כב' השופט ג. גדעון מבית-המשפט השלום בבאר-שבע, לעכב את ביצוע הצווים, בכפוף להפקדה של 10,000 ש"ח על-ידי כל מבקש, התחייבות עצמית, והגשת בקשה לביטול הצווים תוך 7 ימים. המשיבה ביקשה מבית-המשפט להורות לאותם ששת המבקשים לזהות את המבנים אשר שייכים להם ולאחר אורכות שניתנו, בשל אי התייצבותם של המבקשים במועדים שנקבעו לצורך זיהוי כאמור, זיהו ששת המבקשים כמעט את כל המבנים אשר ביחס אליהם הוצאו צווי ההריסה, כך שכל אחד זיהה בין 1 ל- 13 מבנים, כמבנים אשר שייכים לו. לעניין זה, אפנה לתצהירו של המפקח יחיאל מלכה מיום 21.5.07, אשר צורף לתגובת המשיבה לבקשה לביטול הצווים, הכולל טבלה מפורטת לגבי כל מבנה ומבנה אשר זוהה על-ידי ששת המבקשים האמורים.
מעיון בתיק עולה, כי לאחר הזיהוי האמור, הוגשו הבקשות לביטול צווי ההריסה, הן הבקשות שלפניי. הבקשות הוגשו על-ידי מבקשים אחרים, למרות שששת המבקשים הראשונים זיהוי כמעט את כל המבנים כמבנים אשר שייכים
להם.
במסגרת הדיון בבקשות לביטול צווי ההריסה, נחקרו המצהירים מטעם המבקשים ומטעם המשיבה וב"כ הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
טענות המבקשים
טענות המבקשים בסיכומיהם הינן כדלקמן:
1. המשיבה נהגה בחוסר תום לב בהגשת הבקשות למתן צו הריסה, באשר בתי-המשפט השלום והמחוזי בבאר-שבע קבעו, במסגרת פסקי-דין שניתנו בתביעות פינוי שהגישה המדינה נגד המבקשים, כי המבקשים בני רשות ללא תמורה במקרקעין, אם כי בית-המשפט הורה על פינויים של המבקשים מן המקום.
2. קמה למבקשים הגנה מן הצדק, שכן המדינה עצמה ביקשה מהם להתיישב במקום. הגשת בקשה למתן צווי הריסה מהווה הפרה של עקרונות ההגינות בפעולות המינהל הציבורי.
3. ההחלטה להגיש בקשות למתן צו הריסה נעשתה מבלי לבדוק את המסכת העובדתית הרלוונטית, אלא זאת החלטה שרירותית, מתוך מטרה לפנות ערבים מן המקום וליישב במקומם אוכלוסיה יהודית.
4. המשיבה לא הוכיחה קיומה של עבירת בנייה.
5. לא התקיים התנאי שבסעיף 212(1) לחוק התכנון והבנייה באשר לאי יכולתה של המשיבה למצוא את בעלי הבתים ומי שמתגורר בהם. נטען, שלא די בהדבקת התראות ללא פעולות בירור נוספות, כדי לעמוד בתנאים של הסעיף האמור. לכן, כנטען, לא הייתה בידי בית-המשפט הסמכות להוציא הצווים במעמד צד אחד.
6. לא מתקיים אינטרס ציבורי, אשר מצדיק הפעלת הסמכות לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבנייה: אין הבתים מהווים מטרד ציבורי, לא נשקפת מהם סכנה, הבתים קיימים במקום מזה שנים, ייעוד השטח הוא למגורים, הנסיבות האישיות וההיסטוריה של הכפר מהווים אינטרס ציבורי רם מעלה, השקול כנגד הריסת הבתים. עצם העובדה שהבתים נבנו ללא היתר, אם כך יוכח, אינה עילה מספקת להריסתם. דבר לא השתנה במשך השנים, באופן שיצדיק הריסת הבתים. המשיבה ידעה את דבר קיום הבתים, היא אחראית למיקומם על-פי הוראת המושל הצבאי, והיא גם הושיטה יד למבקשים וסייעה להם לאחר הסופה בשנת 97'. ייעור אינו אינטרס ציבורי אשר יצדיק הריסת הבתים. קיימת טיוטת תוכנית מתאר מפורטת, המייעדת את השטח להקמת יישוב. המבקשים הגישו התנגדות לתוכנית זו, אך על-פי התוכנית, המקום מיועד למגורים. מטרת הבקשה למתן צווי הריסה הייתה להפעיל לחץ על המבקשים לנטוש את מקום מגוריהם ולעבור להתגורר באחד מריכוזי הבדואים הקיימים, ותחת זאת ליישב במקום אוכלוסיה יהודית.
7. יש להביא בחשבון את נסיבותיהם האישיות של המבקשים ובני משפחותיהם, כ- 500 נפשות, אוכלוסיה קשת יום, החיה ברמת חיים נחותה ביותר.
8. הצווים מנוגדים לכללי הפרשנות החוקתית ויש לפרש את סעיף 212 באופן שלא יפגע במבקשים.