החלטה 1:
כפי שהתבטאתי בתחילת הדיון, נטיית הלב שלי היא להשאיר מסמכים, במיוחד מסמכים שבאים להעיד לגבי שאלות שהן בלב השאלות ששנויות במחלוקת, באופן בו מירב הראיות יעמדו לנגד עיני בבואי להחליט. לצורך עניין זה, איני מתייחס לשאלת ה- Food affect והאם הוא חלק מההמצאה אודותיה התבקש פטנט, כי באמת אני חושב שהמקום להכריע בשאלה זו הוא בהחלטה הסופית ולגבי מידת הרלוונטיות שלו, אל"ף, בהנחה שה- Food affect היא טענה רלוונטית ו-ודאי שלא אם הטענה היא לא רלוונטית.
עם זאת, בנטיית הלב אין די, ובהיעדר טעם העשוי להכשיר את הראיות שהן ממין עדות שמועה, החלטתי לקבל את הבקשה ולהורות על מחיקת דו"חות הניסוי מחומר הראיות מהנימוקים כדלהלן:
דוחות הניסוי, כמו גם הניסויים עצמם לא נערכו על ידי העדים שהגישו אותם, ואף לא פורסמו כחומר מקצועי, אלא שהם ניתנו לעדים, הן העד המומחה והן העד מטעם המבקשת, כפי שהם. במצב זה, הרי הם כעדות שמועה ובהיעדר טעם, מפי המבקשת שוב אין הם קבילים כראיות. עמדו בפני מספר טיעונים אשר עשויים היו להכשיר את הראיות אולם לא מצאתי ממש ולו באחד מהם כפי שאסקור זאת בקצרה:
לגבי טענת השיהוי. כפי שהתבטאתי בדיון, אינני מקבל את טענת השיהוי משום שהמועד שאינו קבוע בתקנות להכרזה או להתנגדות להצגת ראיות שאינן קבילות הוא נתון לשיקול דעת ואינני חושב שהמועד הסביר תם וחלף לו. סביר בעיני, כמה חודשים לפני הדיון להיזקק לזה ואינני חושב שחלק מהשיקולים שצריכים להנחות צד כשהוא מתנגד לראיה שאינה קבילה, היא בדיקת ומציאת ראיות אלטרנטיביות לצד שכנגד ואתייחס לכך גם בהמשך.
לגבי הטענה לפיה לא ניתן להעיד את האנשים, אני מקבל את טענת המתנגדת לפיה לא הוגשו תצהירים התומכים בעובדות שמבססות טענה לפיה לא ניתן להעיד את האנשים שערכו את הניסוי ואת הדוחות, וגם לא ננקטו ההליכים המקבילים שהיו אמורים להינקט מתוך מטרה להתגבר על היעדר זמינותם של העדים. כגון, בדיקת האפשרות לזמן את העדים, עד כמה שאפשר, ובמקרה הקיצוני, וכבר היו מקרים כאלה ברשות הפטנטים, לבקש חיקור דין בערכאה זרה, בהנחה שהם לא תושבי הארץ.
לא מוצו ההליכים ולא מוצו האפשרויות בעניין זה, ולכן אני חושב שהטענה לפיה לא ניתן להעיד את האנשים, רחוקה מאוד מאותו חריג ומהתנאים שנקבעו בו לחריג של הרחבת עד נפטר.
לגבי העניין של רשומה מוסדית. ראשית, העניין, החריג של רשומה מוסדית באמת הועלה על-ידי כאן והוא לא עלה כחלק מהטענות שהובאו על ידי המבקשת, אבל גם אם אני בודק אותו לגופו של עניין ומנסה, ואכן ניסיתי, כי כפי שאמרתי זו הייתה ונשארה נטיית לבי לכתחילה, למצוא את הדרך להכשיר את הראיה על-ידי זה שהיא תוגש כרשומה מוסדית, לא הצלחתי להשתכנע כי התמלאו התנאים שנקבעו בפקודה לשם הגשת רשומה מוסדית, ואפרט לעניין זה לפחות את העובדה שחלק מהניסויים נעשו לא כחלק מהניסויים הרגילים של המבקשת כחברה מייצרת תרופות, אלא לצורך הליכים משפטיים ולצורך הוכחת יעילות בין בהליכים שנמצאים כאן ובין בהליכים בבקשות מקבילות שנמצאות לפני ערכאות אחרות או רשויות פטנטים אחרות.
לא שאני חלילה אומר שזה לא חלק ממהלך הניסויים הרגיל שעושה החברה, אני פשוט לא נוקט עמדה ואומר שלא יכולתי למצוא כל ראיה פוזיטיבית שהיא לפיה התנאי הראשוני והבסיסי להכרה ברשומה מוסדית, דהיינו היות הפעולה במהלך הרגיל של פעילות המוסד, אכן מתקיים בעניינו.
מכיוון שהוכחת התנאים כפי שצוטט בדיון מפי המלומד קדמי היא חלק בלתי נפרד מקבלת רשומה כחריג של רשומה מוסדית, והתנאים האלה לא הוכחו בפניי והם במצב שאין לי ידיעה לגביהם, (איך נעשו הניסויים, מתי נעשו, מתי מקובל לרשום אותם, האם הם נרשמו כפי שמקובל לרשום אותם) אין אני יכול לנקוט אף בדרך זו כדי להכשיר את עדות השמיעה שבפני.
לעניין הסתמכות של חוות-דעת מומחה. כפי שהתבטאתי גם בדיון, השאלה שאותה מבקשים להוכיח או העובדה שאותה מבקשים להוכיח באמצעות אותם ניסויים, היא העובדה כמו שהתייחסנו אליה, ה- Food affect או כל עובדה אחרת, היא עובדה תוצאתית. חוות-הדעת של המומחה יכולה להתייחס למה דעתו לגבי שינויים מסוימים שנעשו בהמצאה, והאם הם פותרים את הבעיה הזאת או לא פותרים את הבעיה הזאת, שכמו שאמרתי איני עוסק כעת בשאלה האם היא חלק מחזית המחלוקת בכלל.
ההסתמכות על זה שתוצאה מסוימת אכן תואמת את חוות-דעתו ואת ניסיונו בשטח, היא לא בדיקות עזר במובן המקובל, כגון שטכנאי המכשירים שבאמצעותם ביצעו את בדיקות הדם כייל אותם או לא כייל אותם, אין כאן עובדות שיכולות להיחשב כבדיקת עזר, שעל בסיסה ניתנת חוות דעת של מומחה. בדיקת עזר היא כאשר מישהו ששקל את החומר, או פציינטים שעברו את הניסיון, אינם מגיעים להעיד אזי זו בדיקת עזר.
כלומר, במקרה שבפני, התוצאות עצמן הן לא בדיקת עזר של חוות-הדעת אלא העובדות שאותן רוצים להוכיח. דהיינו, העד מבקש להוכיח כי ניסוי קליני מסוים הפיק תוצאה מסוימת ולשם כך הוא מציג את התוצאות עצמן שאותן הוא מבקש להוכיח. אם אכן התוצאות עצמן הן לא כל-כך חיוניות לשם קבלת חוות-דעתו של המומחה, אדרבה, גם לא חיוני שהם יהיו כעדות עובדתית לפניי שהם אכן התקבלו, ולכן גם את השיקול, את הטענה של חוות-דעת מומחה אינני יכול לקבל כחריג לקבלת עדות שמיעה.
משהחלטתי כך, עמדה בפניי השאלה הנוספת, האם להתיר עכשיו הגשת ראיות נוספות או האם לנסות לתקן באיזו שהיא דרך את חוות-הדעת על-ידי מציאת עדים כעת או העדתם או כל דרך אחרת.
אני חושב שבניגוד לטענת השיהוי עליה עמדתי לעיל, טענה שנתונה לשיקול הדעת ולסבירות, מועדי הגשת הראיות הם דברים שקבועים בתקנות, בכפוף להארכות שניתנות מדי פעם, יש בהם סדר הגיוני שמגבש את הדברים ואני חושב שיהיה זה לא ראוי להטיל עכשיו נטל של לימוד ראיות חדשות על המתנגדת, במיוחד שעה שהמשמעות של הגשת ראיות חדשות, או מציאת פתרון אחר בשלב זה, היא כמובן דחייה מאוד מאוד ארוכה של הדיון. מדובר בדיון שנקבע בדי עמל, ושנועד להתקיים על פני שלושה שבועות, ובו עדים האמורים להתייצב מחו"ל. בשלב כזה שעה שעומדים אנו פחות מחודשיים מיום הדיון איני חושב כי צודק יהיה ונכון לפתוח מחדש את שלב הגשת הראיות ולאפשר הגשת ראיות חדשות. בניגוד לטענת המבקשת אני סבור שהמתנגדת רשאית להיבנות על זה שהוגשו ראיות שלא בהתאם לדיני הראיות ולהסתמך על זה שהיא תגיש עכשיו בקשה למחוק אותן ולא תאלץ להסתפק בפתיחה מחדש של כל חזית הראיות.