החלטה בתיק תיק צבאי 85/12

2.   אין חולק כי המערערת גויסה ביום 11.9.2011 והועברה לשירות במשמר הגבול. אין אף חולק כי בשל כך שנקבע למערערת ציון של קשיי הסתגלות ולא ניתן היה לשבצה במסגרת משמר הגבול במגבלה זו,  ביקשו גורמי משמר הגבול להחזירה לשירות בצה"ל וכי למעשה אכן הוחזרה לשירות בצה"ל ולא התייצבה ליחידה שאליה הוצבה. הדברים נלמדים מן המסמכים המצויים בחומר הראיות ומאמרתה של המערערת, שנגבתה עם מעצרה. המחלוקת נסבה על השאלה האם הגורם המוסמך בצבא הורה, כדין, על החזרתה של המערערת לשירות בצה"ל. בחומר הראיות מצויים שני מסמכים  דומים, אשר מתייחסים למערערת. ניכר כי שניהם עותקים של אותו המסמך, שבו רצף של התייחסויות של גורמים שונים במיטב לעניין חזרתה לצה"ל של המערערת. באחד המסמכים- בחלק שנועד להחלטת  ראש מדור תנופ"ה (שאין חולק כי היא הגורם המוסמך להורות על החזרת המערערת לשירות בצה"ל) לא מולא דבר. במסמך השני, באותו חלק של המסמך שנועד להחלטת רמ"ד תנופ"ה מוקפת המילה "חיובי" המודפסת בעיגול (לאות אישור ההמלצה של הגורם שהמלצתו ופרטיו מופיעים מעל אותו החלק) ומוטבעת חותמת של רס"ן מאיה יזרעאלי, היא רמ"ד תנופ"ה. אין מופיעה שם חתימת ידה וגם אין מצוין תאריך.

3.   נטען מטעם המערערת, כי במצב דברים זה אין ראיה מספקת לכך שהגורם המוסמך אישר את החזרתה של המערערת לשירות בצה"ל, שכן החותמת לבדה אינה ראיה קבילה ומספקת, ואף אם תאמר כי ניתן ללמוד לכאורה מן המסמך השני כי רמ"ד תנופ"ה אכן אישרה זאת, הדברים לא נעשו בדרך של צו ואין לדעת האם האישור ניתן בעיתו, היינו, לפני שהחלה ההיעדרות. משכך, לשיטת ההגנה, אין ראייה כי  המערערת הוחזרה כדין לשירות בצבא, או למצער, הדבר מעורר שאלות כבדות משקל שיש לדון בהן כשהמערערת אינה עצורה.

4.   השופט הנכבד קמא סבור היה כי בענייננו הוצגו ראיות אשר מלמדות כי פוקד מוסמך הפעיל את שיקול דעתו (להבדיל מן התמונה הראייתית ב-ע"מ/25/10  טור' זגורי נ' התובע הצבאי הראשי (2010), שעליו ביקשה המערערת להסתמך) - בדמות המסמך האמור. השופט הנכבד סבור היה כי מהצבר הראיות - המועדים שבהם חתמו יתר הגורמים על המסמך האמור, יחד עם מועד הצבתה של המערערת ביחידה - ניתן להסיק, לכאורה, כי הגורם המוסמך  אישר את ההחזרה לצבא לפני תחילת ההיעדרות.  השופט מציין כי אינו סבור שמשמעות היעדר החתימה היא שאלה אשר מצדיקה שחרור לחלופה. עם זאת, מאחר שהטענות דורשות בדיקה, בהליך שמיעת הראיות, מצא השופט להורות על המעצר לתקופה קצובה.

5.   בפתח הדיון בערעור הציגה התביעה מזכר שכתבה רס"ן יזרעאלי היום. במזכר מוסרת הקצינה כי "עקב טעות אנוש... לא חתמתי ידנית על מסמך הפליטה ממג"ב אך אושר ע"י".

6.   באת כוחה של המערערת סבורה כי העובדה שמצויים שני מסמכים דומים, שבאחד מהם צצה חותמת, מעוררת חשד שמא מסמך אחרון זה  נולד לאחר ההיעדרות. מכל מקום, להשקפת הסנגורית המסמך איננו צו לפי תוכנו ולפי צורתו; אין די בחותמת ללא חתימה; ואין ניתן ללמוד כי אישור רמ"ד תנופ"ה ניתן מראש, לפני ההיעדרות. המזכר המאוחר, סבורה הסנגורית, אינו מרפא פגם אחרון זה, שכן אפילו יכולה הקצינה להעיד מזיכרונה כי דנה בעניינה של המערערת ואישרה את העברתה (ועניין זה מוקשה בעיני הסנגורית), וגם לאחר שנדרשה כעת באופן מיוחד לכך - לא מצאה לציין מתי חתמה על המסמך. המערערת ביקשה, אפוא, להתערב בקביעתו של בית הדין המחוזי ולהורות על שחרורה לחלופה של מעצר פתוח.

7.   התביעה, מצידה, ביקשה להותיר את ההחלטה בעינה. להשקפתה הצבר הראיות מלמד על כי הדברים באו בפני רמ"ד תנופ"ה ובעיתם, ומכל מקום, מכוח החזקה של תקינות פעולות המנהל, יש להניח כי כך הוא ובודאי אין מקום להניח את  היפוכם של הדברים.

8.   לא הייתה מחלוקת על כך כי ברגיל, לגבי עבירה כזו המיוחסת למערערת, מתקיימות עילות מעצר.

9.   השאלה היחידה אשר עומדת כאן על הפרק היא האם מחומר הראיות שנאסף ניתן להסיק, לכאורה, כי הגורם המוסמך הורה להשיב את המערערת לשירות בצה"ל. אין חולק כי ישנם ליקויים מסוימים בתיעוד התהליך, שטוב היה בלעדיהם. אולם, יש לבחון האם גם בהתקיימם המסכת הראייתית מספקת, לשלב זה.

10.  לא מצאתי כי כפל המסמכים, כשלעצמו, או עניינים אחרים מצביעים, לכאורה, על שינוי שנעשה במי מהמסמכים בשלב מאוחר, ואיני רואה כל סיבה להניח כי כך הוא.      
מוטב היה, אמנם, אם בצד ההחלטה שנתנה, לכאורה, רמ"ד תנופ"ה הייתה מופיעה חתימתה.       
עם זאת, לא מצאתי תימוכין לעמדת הסנגורית כי חלק המסמך ובו החותמת לבדה, בהיעדר חתימה, אינו ראיה קבילה או שאין לתת לו, על פניו, משקל ממשי. למעשה, בחקיקה ובפסיקה, בדיני עונשין ובענפים אחרים של המשפט, מסמכים נושאי חותמת בלבד נחשבים קבילים ובני משקל, לפי הנסיבות הקונקרטיות (ראו, למשל את האמור בסעיף 34(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, המכיר בתעודה ציבורית שפקיד מאשר בכתב חתום בידו או בחותמו; סעיף 92 לפקודת השטרות [נוסח חדש], הקובע  כי מסמך או כתב הטעונים חתימתו של אדם לפי הפקודה "אין צורך שיחתום עליהם  בידו הוא, אלא די להם ... בחותמו שהוטבע עליהם";  וכן, בהקשר דומה, בש"פ 3974/07 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 20.5.2007), שם דובר בהודעות של עדים שנגבו בחוץ לארץ, תורגמו לאנגלית והועברו כשהן נושאות חותמת שלפיה ההעתק מתאים למקור. בית המשפט העליון קבע: "...הפגם לו טוען בא כוחו של העורר בהקשרן של ההודעות שהועברו לישראל - והכוונה לכך שהמסמכים אינם נושאים חתימה מקורית - אינו כזה ההופך את חומר הראיות לבלתי קביל מעיקרו (דוגמת ראיות המתבססות על עדות מפי השמועה, וככזו - אינה קבילה), ובכך די להליך זה שבפני").

כאן, ודאי כשהצטרף המזכר המאוחר מטעמה של רמ"ד תנופ"ה, אין כל טעם שלא לייחס לה, לכאורה, את  מתן האישור.           
אשר לעניין היעדר התאריך - מוטב כי היה מופיע התאריך. כך מחייב הסדר הטוב. הדבר היה מונע התדיינות מיותרת. אולם, משלא נכתב התאריך, ונדרשת הכרעה בעניין, מקובלת עליי המסקנה, שדי בה לשלב הדיוני הזה - כי, בראיית מכלול הראיות, ניתן להסיק לכאורה, כי אישורה של רמ"ד תנופ"ה ניתן לאחר בחינת העניין על ידי הגורמים הזוטרים ממנה, לפניה, ובטרם הוצא צו ההצבה ליחידה החדשה. הדברים נלמדים מן  הרצף הכרונולוגי, ואיני רואה, גם במקרה זה, טעם להניח  דווקא את היפוכם של הדברים.

החלטת רמ"ד תנופה אינה מוכתרת בכותרת "צו" ואינה מנוסחת בלשון ציווי, ואולי מוטב, גם בנקודה זו, כי היה מתווסף נוסח כזה, ברור וחד. אולם הדברים נבחנים לפי מהותם, ולא לפי כותרתם או תבניתם הפורמאלית (ראו ע/48/11 טור' ציפרפל נ' התובע הצבאי הראשי (2012), בעמוד 70). לפי מהותם - עולה, לכאורה כי המערערת נצטוותה לשוב לצה"ל.