מונחת בפניי בקשת התביעה הצבאית לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.
כתב האישום והבקשה
הנאשם נעצר לראשונה ביום 14/11/11. ביום 23/11/11 הוגש כתב האישום בעניינו. עם הגשת כתב האישום ביקשה התביעה הצבאית, כי בית המשפט יורה על המשך מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
כתב האישום מייחס לנאשם שתי עבירות: האחת, עבירה של זריקת בקבוקי תבערה יחד עם אחרים לעבר גי'פים של כוחות הביטחון ממרחק של כ-10 מטרים באמצע שנת 06'; השנייה, עבירה של יידוי אבנים יחד עם אחרים לעבר ג'יפים של כוחות הביטחון כשנה טרם מעצרו, היינו - בשלהי שנת 10'.
טענות הצדדים
לעמדת התביעה, קיימת בתיק תשתית ראייתית מספקת לכל אחת מן העבירות המיוחסות לנאשם, המבוססת על הפללות ועדויות נוספות. בנוסף, סבורה התביעה, כי המסוכנות הנשקפת מכל אחת מן העבירות המיוחסות לנאשם מצדיקה כשלעצמה את מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו, על אחת כמה וכמה בהצטברותן של העבירות יחדיו. התביעה הדגישה, כי יש לתת משקל לביצוע הפעולות עצמן ולא לתוצאתן או למספר החפצים שיודו בכל אחד מן האירועים. משנה חומרה ביקשה התביעה לראות בביצוע העבירות בצוותא עם אחרים ובפרט ביצוע העבירה השנייה לאחר שכבר עמד הנאשם לדין בגין עבירות ביטחוניות אחרות בסוף שנת 08'. נוסף לכל אלה, לעמדת התביעה, יש להתייחס אף אל תקופת המאסר המשמעותית הצפויה להיגזר על הנאשם, במידה שיורשע, המקימה חשש להימלטות מאימת הדין. התביעה הפנתה בטיעוניה אל פסיקה התומכת בטיעוניה האמורים.
הסנגור מצדו טען, כי אין מקום להורות על מעצרו של הנאשם וביקש לשחרר את מרשו בתנאים. עיקר טענותיו של הסנגור הופנו כלפי קיומן של עילות מעצר במקרה זה.
אשר לפרט האישום הראשון, טען הסנגור, כי בעת שנמסרה ההפללה בעניינו של הנאשם, היה זה כלוא בגין עבירה אחרת ובכל זאת לא נחקר אודות אותה הפללה על ידי רשויות החקירה. בשיהוי זה בפתיחת החקירה ביקש הסנגור לראות משום מחדל של גורמי החקירה, המקהה מן המסוכנות המיוחסת כעת לנאשם. עוד הדגיש הסנגור, כי חלוף פרק הזמן המשמעותי מאז מועד ביצוע העבירה נשוא פרט האישום הראשון מבלי ששב הנאשם על המעשה המיוחס לו במהלך כל אותה תקופה, מקהה בצורה ניכרת את המסוכנות המיוחסת לנאשם.
אשר לפרט האישום השני, הפנה הסנגור לכך, כי עד התביעה מס' 2, שהפליל את הנאשם בביצוע העבירה, ציין, כי הנאשם ידה אבן אחת בלבד ממרחק של 70 מטרים לפני כשנה. טען הסנגור, כי נסיבות זריקת אבן זו אינן מלמדות על מסוכנות הנשקפת מן הנאשם ולא ניתן לייחס לו דווקא את תוצאת הפגיעה של האבן. עוד טען הסנגור בנוגע למועד אותו אירוע, שלמרות שאותו עד מיקם את האירוע כשנה קודם לכן, כיוון שסמוך לכך נעצרו על ידי הרשות, הרי שמרשו טוען, כי מעצר זה בוצע לפני כשנתיים.
אף הסנגור הפנה בטיעוניו אל פסיקה, התומכת בעמדתו שיש לשחרר את הנאשם.
ראיות לכאורה
הסנגור אמנם לא חלק בטיעוניו בנוגע לקיומן של ראיות לכאורה. אולם, נוכח כפירתו של הנאשם במיוחס לו במהלך החקירה, מצאתי לנכון לבחון גם את חומר הראיות, הקיים בעניינו.
אשר לפרט האישום הראשון, הופלל הנאשם על ידי עד תביעה מס' 3, יחיא עסווד. באמרתו מיום 17/06/09 מסר העד, כי לפני כשלוש שנים בערך, בתקופת הקיץ, השליכו הוא וחבריו כל אחד בקבוק תבערה ממרחק של כ-10 מטרים, לעבר סיורי הצבא במחנה בלאטה. בין חבריו היה אסמעיל אבו עלפה, שהיה אותה עת כבן 20, תושב מחנה בלאטה. עוד ציין העד, כי בזמן מסירת עדותו היה אותו אבו עלפה עצור בישראל. פרטים אלה, שאושרו בעדותו של הנאשם מיום 14/11/11, מובילים למסקנה שהעד התייחס בעדותו אל הנאשם. כיוון שהנאשם הכחיש בעדותו כל היכרות עם העד, זומן האחרון ביום 20/11/11 למסדר זיהוי תמונות במסגרתו זיהה את הנאשם כמי שאליו התייחס בעדותו האמורה מיום 17/06/09.
חיזוק לעדות זו קיים בעדותו של עד תביעה מס' 5, מוחמד חשאש, מיום 29/06/09, שאישר, כי יחיא עסווד עסק בייצור מטעני צינור, כפי שתיאר האחרון בעדויותיו.
פרט האישום השני מתבסס על שתי עדויות מפלילות. האחת, עדותו של עד תביעה מס' 2, קיס דבאכה, מיום 14/11/11, שמסר, כי שנה קודם למועד חקירתו, הוא וחבריו - ביניהם איסמאעיל מוסא אבו עלפה בן 22 ממחנה בלטה - ידו כל אחד אבן ממרחק של כ-70 מטרים לעבר שני ג'יפים של כוחות הביטחון שעברו בכניסה למחנה ופגעו ליד הצמיג של הג'יפ. לאחר שהחיילים עצרו וזרקו עליהם רימוני גז, ברחו הוא וחבריו מן המקום. מן הפרטים שמסר עד זה בנוגע לנאשם ניתן לקבוע בשלב זה, שהעד התייחס אליו בדבריו.
העדות השנייה הינה עדותו של עד תביעה מס' 4, ע"א פתאח עישה. עד זה מסר באמרתו מיום 11/10/11, כי 7 או 8 חודשים לפני מועד חקירתו, נעצר אצל הרשות יחד עם חבריו, ביניהם אסמעאיל מוסא אבו עלפא, בן 23 לערך שאינו עובד ופצוע בבטנו. אותם חברים, ציין העד, נהגו ליידות עמו אבנים ופירט, כי אסמעאיל אבו עלפה לא נהג להשתתף עמם הרבה, אלא רק פעם או פעמיים עד למעצרו בידי הרשות ולאחר מכן חדל מכך. גם הפרטים שמסר עד זה (כולל ההתייחסות לפציעה בבטנו של הנאשם, אותה אישר הנאשם בחקירתו) מובילים למסקנה שהתייחס בעדותו אל הנאשם.
לא קיימים בחומר הראיות ולא הוצגו בפניי כל תימוכין לטענת הנאשם, לפיה נעצר על ידי הרשות לפני כשנתיים ימים. לכן בשלב זה, על סמך חומר הראיות הקיים, ניתן לקבוע שהאירוע התרחש כשנה קודם למועד מעצרו של הנאשם.
בשלב זה של ההליכים המשפטיים, מצאתי שקיים בחומר הראיות שבידי התביעה "
פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט פלילי" (בש"פ 8087/95
זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133, 147).
עילות מעצר ובחינת חלופה הולמת