מונחת בפניי בקשת הסנגור לעיון חוזר בהחלטה מיום 1/11/11, שבה הורה כבוד השופט רס"ן גרינברג על מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. התבקשתי להורות על שחרורו של הנאשם ממעצר לחלוטין ולחלופין כי אקבע תנאים לשחרורו.
השתלשלות ההליכים בתיק
הנאשם נעצר לראשונה ביום 24/10/12. התביעה הצבאית הגישה את כתב האישום בעניינו ביום 26/10/11 ויחד עמו ביקשה, כי בית המשפט יורה על המשך מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. ביום1/11/11 הסכים הסנגור למעצר תוך שביקש לשמור לעצמו את הזכות לבקש עיון חוזר בהחלטה. דיון בבקשתו לעיון חוזר בהחלטת המעצר נערך בפניי ביום 7/02/12.
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו שני פרטי אישום: פרט האישום הראשון מייחס לו עבירה של
יציאה לא היתר משטח צבאי סגור, בגין כך שבתחילת חודש אוגוסט 10' יצא משטח האזור ונכנס לשטח ישראל ללא היתר. פרט האישום השני מייחס לו עבירה של
שוד בדרך ציבורית. עובדות אישום אחרון זה מייחסות לנאשם, כי ביום 2/08/10 נסע יחד עם שניים נוספים, מוחמד צואפטה ודאפר חמד, במונית של המתלונן, משה לטיף, לכיוון אריאל. לאחר שהגיעו ליעדם ביקשו מהנהג להמשיך בנסיעה; אחר כך ביקשו ממנו לעצור. דאפר יצא מהמונית, הוציא מפתח צינורות מתא המטען של כלי הרכב, הכה את המתלונן באמצעות המפתח בחזהו ואחז בידו כדי להוציאו מחוץ לכלי הרכב. בה בעת, דחף מוחמד את המתלונן והיכה אותו. במקביל, הוציא הנאשם סכין מטבח בעלת ידית עץ בצבע חום וביקש מהמתלונן לצאת מהרכב תוך שהוא מאיים על חייו. הנאשם התמקם במושב הנהג במונית והשלושה נסעו מן המקום. באירוע זה נפגע המתלונן בחזהו ונזקק לאשפוז בבית חולים למשך יומיים.
הבקשה לעיון חוזר
האפשרות לפנות בבקשה לעיון חוזר בהחלטת מעצר ללא צורך בקיומה של עילה חדשה, הוכרה בפסיקת בתי המשפט בשטחים בדומה לנהוג בבתי המשפט בישראל, אלא שצוין, כי -
"
למעשה, אין מדובר בהתניה על הוראות החוק וביצירת הליך של עיון חוזר מכוח הסכמת הצדדים, כי אם הסכמה שהדיון המקורי טרם בא לכלל סיום. במקרים אלה, החלטת ביהמ"ש בעניין המעצר איננה אלא 'החלטת ביניים', וכאשר בוחרת הסנגוריה לשנות מעמדתה המקורית, אין הדיון המחודש בא בגדר 'עיון חוזר', אלא יש לראותו כהמשך הדיון המקורי" (ע"מ (איו"ש) 1405/05
סאחורי נ' התוב"ץ).
בקשתו של הסנגור התמקדה בהעדרן של ראיות לכאורה להוכחת מעשה העבירה המתואר בפרט האישום השני - שהוא פרט האישום העיקרי בכתב האישום - ועניינו מעשה שוד בדרך ציבורית.
יצוין, בכל הנוגע להוכחת העובדות הנטענות בפרט האישום הראשון, שעניינו יציאה ללא היתר משטח צבאי סגור, קיימת בחומר הראיות תעודת עובד ציבור, המאשרת, שלנאשם לא היה היתר כניסה לישראל במהלך חודש אוגוסט 10'; הוכחת נוכחותו בשטח ישראל, המהווה כמובן יסוד מיסודות העבירה, נסמכת על העדויות המבססות את פרט האישום השני.
אשר לפרט האישום השני, התביעה הצבאית טענה, כי
קיימת בתיק תשתית ראייתית לכאורית מספקת, המתבססת על עדותו של אחד המעורבים, מוחמד צואפטה, אשר זיהה את הנאשם בתמונה שהוצגה בפניו. עדות זו, לגישת התביעה, נתמכת על ידי עדותם של המתלונן ויתר עדי התביעה. התביעה היתה ערה להבדל הקיים בין גרסת המפליל מוחמד לבין גרסתו של המתלונן לאירוע, כפי שפירטם הסנגור בטענותיו, אך סברה, כי די בעדויותיהם בשלב זה כדי לעמוד בדרישה לקיומן של ראיות לכאורה.
הסנגור סבר, כי
חומר הראיות לוקה בסתירות במידה שיש בה כדי לכרסם כרסום של ממש בתשתית הראייתית הלכאורית הנדרשת לשלב זה של ההליכים. הוא עמד על ההבדלים בין גרסאותיהם של העד המפליל מוחמד והמתלונן וטען, כי לא ניתן להציג באמצעותם גרסה קוהרנטית שלמה אחת לגבי האירוע. הסנגור הצביע על קשיי מהימנות הקשורים למפליל: כך הצביע על כך שהמפליל טען שפנה מיזמתו להסגיר עצמו לרשויות; עוד טען כי המפליל שגה בסוגיית זיהוי הנאשם: הוא זיהה את הנאשם על ידי נקיבה בשמו הפרטי בלבד ובמקום מגוריו; ואילו הנאשם טען במסגרת הדיון בפניי שכלל איננו מתגורר במקום זה; הזיהוי נסמך על שתי תמונות בלבד, שהוצגו בפני המפליל של אותם שני אנשים, שהפליל בעדותו. בנוסף ציין הסנגור, כי דווקא המתלונן, שהוא עד חסר פניות, לא זיהה את הנאשם במסדר הזיהוי שנערך לו.
הסנגור אף התייחס לשאלת המסוכנות הנשקפת מן הנאשם במקרה זה. הוא הצביע על כך שלא ניתן הסבר לתהייה הנעוצה בכך שהנאשם לא נעצר לחקירה מאז 5/08/10 (מועד בו הוגדר כ"דרוש לחקירה"), למרות שבמהלך התקופה שמאז ועד לחודש מאי 11' נהג לעבור דרך קבע במחסומים צבאיים בכניסה לישראל. לא זו אף זו, כאשר נעצר הנאשם כשוהה בלתי חוקי בישראל בחודש מאי 11' לא נחקר על ידי רשויות החקירה בנוגע לפרשה הנדונה כאן, אלא הדבר נעשה רק לקראת סיום ריצוי העונש שהוטל עליו, בחודש אוקטובר 11'. כך יוצא, טען הסנגור, כי בינתיים חלפה תקופה של למעלה משנה מאז מועד ביצוע העבירה לכאורה, תקופה שבמהלכה לא הסתבך הנאשם בביצוע עבירות נוספות. מכאן לומד הסנגור על הקהיית המסוכנות הנשקפת מן הנאשם. מעבר לכך, טען, גם לפי גרסת המתלונן, שהיא זו המיוחסת לנאשם בכתב האישום, חלקו של הנאשם באירוע לעומת שני המעורבים האחרים הוא מצומצם ביותר וכל המיוחס לו מסתכם באיום באמצעות סכין ללא כל מגע פיזי בגופו של המתלונן.
בידי נציג התביעה לא נמצא מענה לתהיות, הנוגעות לשיהוי בחקירתו של הנאשם. אולם, לעמדתו, העבירות המיוחסות לנאשם, על רקע עברו הקודם שעניינו בעבירות דומות, מצביעות על הסכנה הנשקפת ממנו המחייבת את מעצרו.
דיון והכרעה
לוז טענותיו של הסנגור התייחס ל
השפעת השוני בין גרסת המתלונן לבין גרסת העד המפליל לאירוע על עוצמת הראיות הלכאוריות הקיימות במקרה זה בחומר הראיות.
בפסק הדין הידוע בעניין
זאדה נקבע האופן שבו נדרש בית המשפט לבחון את חומר הראיות, המונח בפניו לצורך החלטה בבקשה למעצר עד לתום ההליכים:
"
נקודת המבט של השופט, המכריע בשאלת המעצר עד תום ההליכים, היא כוללת. עליו לעיין בחומר החקירה כולו, לרבות חומר החקירה התומך בעמדת הנאשם. אין עליו לצמצם עצמו לחומר הראיות המפליל בלבד. עליו לפרוס לפניו את מלוא התשתית הראייתית כפי שזו מופיעה בחומר החקירה, לרבות ראיות ההגנה... על יסוד בחינה כוללת זו, עליו להשתכנע כי חומר החקירה הכולל מקים סיכוי סביר להוכחת האשמה" (בש"פ 8087/95
זאדה נ' מ"י, פ"ד נ(2) 133, 145).
בדרך זו אפנה לבחון את חומר הראיות שהונח בפניי במקרה זה.
ראיות לכאורה