1. כתב אישום מייחס לנאשם עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת וקשירת קשר לגרימת מוות בכוונה. בכתב האישום נטען, כי החל מיום 14/12/12 ועד ליום מעצרו היה הנאשם חבר ופעיל בחוליה צבאית, אשר בין מטרותיה ביצוע פיגועים נגד מטרות ישראליות, שחרור אסירים ביטחוניים והסרת מחסומים. חברי החוליה הסריטו סרט ובו מנו את דרישותיהם והעלו אותו לאתר אינטרנט. בשתי פגישות נוספות, סיכמו חברי החוליה לרכוש מטען חבלה ולפוצץ אותו כנגד חיילי צה"ל;
2. לפי התוכנית, בעת תפילת יום שישי, יחלו חברי החוליה ליידות אבנים ולזרוק בקבוקי תבערה על מנת למשוך את כוחות צה"ל לאזור שבו יוטמן מטען נפץ, מבעוד מועד. המטען יופעל ויגרום להרוגים בקרב כוחות צה"ל. חברי החוליה ייקחו את נשקיהם של החיילים ההרוגים, ישרפו את גופותיהם, ויחטפו את אלו שיישארו בחיים. מטרת העל של הפעולה - לגרום לסכסוך אלים בין צה"ל לרש"פ ולעורר אינתיפאדה שלישית.
3. בהמשך, החליטו חברי החוליה לערוך תרגיל, שבו יידמו את אופן ביצוע הפיגוע. שניים מחברי החוליה הצטיידו בבקבוקי תבערה ובאבנים והתקרבו אל המקום שבו תוכנן לבצע את הפיגוע, בעוד שאר חברי החוליה צופים בהם מרחוק. חברי החוליה לא הצליחו לממש את תוכניתם, בשל הגעת המשטרה הפלסטינית למקום.
4.
התביעה ביקשה לעצור את הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו; התביעה התייחסה לחומר הראיות הקיים בתיק, והמבוסס על עדויותיהם של שני עדי התביעה המפלילים את הנאשם, עז אלדין אבו תבאנה ומוחמד סלאימה, וטענה כי התשתית הראייתית מבוססת היטב. עדויות עדי התביעה תואמות ומגוללות את התיאור העובדתי המפורט בכתב האישום. מעשי הנאשם מלמדים על מסוכנותו ואינם מאפשרים להסתפק בחלופת מעצר.
5.
הסנגורית המלומדת, חלקה על קיומן של ראיות לכאורה ועל קיום עילת המעצר. באשר לראיות לכאורה, טענה הסנגורית שהתשתית הראייתית רעועה, הואיל ועז אלדין חוזר בו בהמשך מן ההפללה. עיקר טיעונה בהקשר זה, הוא שכוונתם של הנאשם וחבריו לא היתה רצינית; מדובר בתוכנית ילדותית ודמיונית, מעין "משחק ילדים". הסרטון שהוצג ביוטיוב, בו נראים הנאשם וחבריו צוחקים, מחזק את טיעונה.
6. בנוסף, העלתה הסנגורית טיעון הגנה של "כבר נשפטתי". הסנגורית הציגה מסמכים ותרגומם ממשפטו של הנאשם ברשות: דיוני מעצר, כתב אישום ופסק דין. במסגרת ההליכים ברשות, נעצרו הנאשם וחבריו לחוליה לצורכי חקירה, ובהמשך, ביום 13/01/13, החליט בית המשפט להורות על שחרורם בהפקדה. הם הואשמו ברכישת בלון גז ואשלגן חנקתי (פוטסיום נייטראט), במטרה להכין מטען חבלה.
7. ישיבת ההוכחות התקיימה ביום 10/03/13; בסופה, החליט בית המשפט, לאחר דיון ובחינת הראיות, להורות על זיכויים של הנאשם וחבריו לחוליה. הטעם לזיכוי, הוא שמטען החבלה לא נתפס ולא הובאה כל ראיה לקיומו. לשיטת הסנגורית הנכבדה, יש להכיר בהליכים המשפטיים של בתי המשפט של הרשות הפלסטינית, שהוקמו מכוח הסכמים בין ישראל לרשות. לאור כל האמור, ביקשה הסנגורית לקבוע כי יש לשחרר את הנאשם לחלופת מעצר.
8. התביעה ביקשה לדחות את טיעון ההגנה של "כבר נשפטתי", משני טעמים: הראשון, שבשלב המעצר בית המשפט אינו רשאי או מסוגל לבחון את ראיות ההגנה ולכן אין לקבלם; והשני, שפסיקת בית המשפט הצבאי לערעורים ופסיקת בית המשפט העליון בישראל, קבעו שטענת "כבר נשפטתי" יכולה להתקבל רק כשמדובר בפסק דין ישראלי או בפסק דין של בית המשפט הצבאי.
דיון והכרעה
9. עיינתי בחומר הראיות ומצאתי כי קיימות בו ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום. הנאשם הכחיש באמרתו, באופן גורף, את כל המיוחס לו בכתב האישום ואף הכחיש היכרות עם עדי התביעה. ואולם, שני עדי התביעה המרכזיים, עז אלדין אבו תבאנה ומחמד סלאימה מפרטים באמרותיהם את סיפור המעשה המתואר בכתב האישום ומפלילים את הנאשם. לא מצאתי בעדויותיהם פרחות או סתירות גלויות.
10. בשלב זה, לא אוכל לקבל את טענת ההגנה, לפיה הנאשם וחבריו לחוליה לא התכוונו להוציא אל הפועל את הפיגוע או כי מעשיהם היוו "משחק ילדים". כך למשל, מהעדות המפורטת של עז אלדין ניתן ללמוד שמניעיהם של עז אלדין ועבד אלמועטי קאווסמה (ראש החוליה) היו אידיאולוגיים ומטרתם - לפגוע בחיילי צה"ל. כך למשל, בחודש ספטמבר בשנת 2012, זרק עז אלדין 8 בקבוקי תבערה לעבר עמדת צה"ל יחד עם עבד אלמועטי ואחרים. בחודש נובמבר 2012, ייצרו עז אלדין, אבו מועטי ואחרים 31 בקבוקי תבערה וזרקו אותם לעבר כוחות צה"ל בחברון. באותו אירוע, נפגע ג'יפ צבאי שעלה באש.
11. באשר לפיגוע נשוא כתב האישום, עז אלדין מסביר במפורש, כי מטרתם היתה להרוג חיילים. עוד עולה מאמרתו, כי עבד אלמועטי חילק לכל אחד מחברי החוליה תפקיד, רכש את המטען וצרף לחוליה אדם נוסף, המחזיק ברוס"ר M-16. חברי החוליה סיכמו על מועד לביצוע הפיגוע, 28/12/12. עז אלדין, אף מפרט כי התכוונו לפוצץ בפיגוע שני מטעני חבלה, שאחד מהם עוצמתי במיוחד ובו דיסקים לחיתוך אבן ומסמרים.
12. אומנם, באמרה מאוחרת, עז אלדין חוזר בו באופן חלקי, מהפללתו את הנאשם, אולם אין בכך כדי לגרוע מעוצמתן של אמרותיו המוקדמות, אשר, בשלב זה, זוכות למשקל פנימי גבוה.
13. מחמד סלאימה מסר מספר אמרות מפורטות המאשרות ותומכות בעדויותיו של עז אלדין. מחמד סלאימה מציין כי תפקידו של הנאשם היה לתצפת ולדווח על חיילים שמתקרבים למקום הפיגוע. בנוסף, מזהה סלאימה את עצמו ואת הנאשם בתמונה שהועלתה ליוטיוב. באמרתו האחרונה, זיהה מחמד סלאימה את הנאשם במסדר זיהוי תמונות.
14. יש לציין, שעז אלדין ומחמד סלאימה, מעלים טענת "סוכן מדיח" בעדותם, וטוענים כי עבד אלמועטי, פעל כסוכן מדיח מטעם הרשות הפלסטינית. טענה זו, ככל שתועלה על ידי ההגנה, דינה להתברר במהלך משפט עצמו.
15. לסיכום האמור, מעדותם של עז אלדין ומחמד סלאימה, ניתן להתרשם
מהתכנון המפורט של הפיגוע ומרצינות כוונת חברי החוליה לבצעו.
אין מדובר ב"משחק ילדים" כטענת הסנגורית, אלא בקשירת קשר שבמהלכה נעשה תכנון מפורט של פרטי הפיגוע. יתר על כן,
התכנון אף עבר לשלב המעשי, עם הניסיון לבצע תרגיל מכין, במהלכו ייזרקו ובקבוקי תבעירה לעבר כוחות צה"ל, המצויים במקום שבו תוכנן לבצע את הפיגוע.
16. גם באשר לטענת "כבר נשפטתי" או סיכון כפול, לא מצאתי כי ניתן לקבלה. פסק הדין המנחה בטענת סיכון כפול ניתן בע"פ 84/88
מדינת ישראל נגד בן שלום אברג'יל [פורסם בנבו; 02/04/90]. נקבע שם שכללי כפל הדין בהעמדה לדין מכוח תחולה טריטוריאלית חלים רק במקרה בו אותה מדינה מטרידה יותר מפעם אחת את הנאשם באותו עניין. כאשר מדובר במדינה זרה, שהעמידה לדין את הנאשם בגין עבירה שבוצעה בישראל, יגבר האינטרס של המדינה לאכוף בעצמה את הדין הפלילי שלה על פני האינטרס של הנאשם, כי לא יוטרד פעמיים באותו עניין. הדברים נכונים, בשינויים המתבקשים, גם בענייננו. בהמשך להלכת
אברג'יל, בע"מ 1357+1358/11
עבד אל לטיף עבדאללה נגד התביעה הצבאית [פורסם בנבו; 17/03/11] התייחס המשנה לנשיא, נתנאל בנישו, לחקיקה באזור וקבע, כי פסק דין של ביהמ"ש הצבאי הפלסטיני אינו יכול להקים טענת "כבר נשפטתי". ניתן להפנות גם החלטה בטענה מקדמית של "כבר נשפטתי" בע"מ (איו"ש) 4186/01
התובע הצבאי נ' איאד אלשבאב [פורסם בנבו; 07/04/03] וכן את בש"פ 10383/03
אחמד נדאל נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו; 17/12/03] המאזכר את החלטת בית המשפט המחוזי, שדחה טענת הגנה מן הצדק בשל העמדה לדין ברשות הפלסטינית בגין אותה עבירה.
17. מכאן יוצא, שפסיקת בית המשפט הצבאי לערעורים ובית המשפט העליון בישראל קבעו, כי לא ניתן לקבל טענה מקדמית, שהנאשם כבר נשפט ברשות הפלסטינית.
18. נוכח כל האמור, יש לקבוע כי בנסיבות המקרה דנן מתקיימת עילת המעצר של מסוכנות ולא ניתן לאינה באמצעות חלופת מעצר.