רקע
1. המשיב נעצר ביום 20.9.2012 בגין חשד לביצוע מעשה אינוס של חיילת מיחידתו (להלן: המתלוננת). עם הגשת כתב האישום כנגדו, עתרה התביעה הצבאית למעצרו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו. בית הדין קמא מצא להורות על מעצרו של המשיב, לתקופה קצובה. בינתיים, נשמעו חלק מראיות התביעה וביניהן עדותה של המתלוננת. בשלב זה, ובחלוף התקופה שנקצבה למעצר, ביקשה התביעה הצבאית להאריך את מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים. ההגנה, מצידה, התנגדה לבקשת התביעה, וטענה כי לאחר שהעידה המתלוננת בבית הדין חל כרסום בתשתית הראייתית, המצדיק את שחרורו של המשיב ממעצר.
2. השופטת הנכבדה קמא, אשר מכהנת בראש המותב השומע את הראיות בעניין, דנה בבקשה והחליטה לדחות את בקשת התביעה, וחלף זאת הורתה על שחרורו של המשיב למעצר פתוח. מכאן הערעור.
תמצית העובדות
3. כתב האישום מייחס למשיב את אינוסה של המתלוננת בחדרו שבבסיס. מחומר הראיות עולה, כי המשיב והמתלוננת שירתו בצוותא, וכי נרקמה ביניהם מערכת יחסים המבוססת, בעיקרה, על מגעים אינטימיים ויחסי-מין. על-פי חומר הראיות, הכירו השניים כחודש לפני האירוע נשוא כתב האישום, שבמהלכו נערכו ביניהם ארבעה מפגשים מן הסוג האמור. על-פי חומר הראיות, כלל המפגש הראשון בין השניים יחסי מין מלאים בהסכמה. המפגש השני נערך בנוכחות חיילים נוספים, ובמהלכו החל המשיב לגעת במתלוננת באיברים אינטימיים, אך לאחר שזו הביעה התנגדותה מספר פעמים, הוא חדל ממעשיו. המפגש השלישי בין השניים החל אף הוא בהבעת התנגדות מצד המתלוננת, כאשר המשיב מפציר בה לקיים עימו יחסי מין, ואין חולק כי בסופו של דבר המתלוננת לא התנגדה לכך. המפגש הרביעי, כאמור, הוא נשוא כתב האישום.
4. לאחר האירוע נשוא כתב האישום, הגישה המתלוננת את תלונתה. היא מסרה כי לאחר ששהו יחד במועדון שבבסיס, הזמין אותה המשיב לחדרו, והיא השיבה בשלילה. לאחר שעזב את המועדון, ראה אותה המשיב עוברת בסמוך לחדרו. או אז אחז בה מאחור, הכניסה בכוח לחדרו ונעל את הדלת. לאחר שהתיישבה על מיטתו ניגש אליה המשיב והחל לנשקה. המתלוננת מסרה בחקירתה כי המשיב החל לנסות לשכנע אותה לקיים עימו יחסי מין, אך היא התנגדה לכך. אז, הניח המשיב מזרן על הרצפה ומשך אותה אליו. עוד טענה כי המשיב הפשיט את בגדיה, תוך שהיא מגלה סימני התנגדות בכל שלבי הורדת הבגדים. המשיכה ומסרה המתלוננת, כי בבואו לבעול אותה, אמרה למשיב "לא, לא, לא", אך הוא המשיך במעשיו וחדר אליה. לאחר מספר דקות דחפה את המשיב באמצעות ידיה ואמרה "די, מספיק". למרות זאת, המשיך המשיב במעשיו, במהירות ובאגרסיביות.
5. עם הגשת התלונה, החלה החקירה, נגבו עדויות של המעורבים ואף נערך עימות בין המשיב למתלוננת.
6. המשיב מסר בחקירותיו במצ"ח כי כל יחסיו עם המתלוננת, ובכלל זה היחסים שקיימו ביניהם באירוע נשוא כתב האישום, נעשו בהסכמתה. לפי גרסתו בעימות, המתלוננת אמנם סירבה תחילה לקיום היחסים, אך הוא הצליח לשכנע אותה והאמין שהיא התרצתה לבסוף.
החלטת המעצר הראשונה בבית הדין המחוזי
7. כאמור לעיל, בית הדין קמא מצא תחילה להורות כי המשיב ייעצר לתקופה קצובה. בהחלטה זו, קבע השופט הנכבד כי קיימת תשתית ראיות לכאורה לביסוס אשמתו של המשיב, בין היתר לאור גרסתו בעימות, שבמהלכו אישר כי המתלוננת אכן השמיעה חלק מביטויי ההתנגדות שטענה כי השמיעה. עוד נקבע כי תשתית ראייתית זו מקימה עילות למעצרו של המשיב. מעצרו של המשיב נקבע, באותה החלטה, לתקופה קצובה, בין היתר נוכח גרסת המשיב, "שלא הכחיש את עצם קיום היחסים אך טען להסכמה מצד המתלוננת". נקבע כי ראוי להסתפק במעצר לתקופה קצובה בכדי לקדם את שמיעת הראיות, תוך פרק זמן קצר יחסית.
החלטת המעצר השנייה בבית הדין המחוזי
8. בדיון שנערך בבית הדין קמא, כאמור, ביקשה התביעה את הארכת מעצרו של המשיב עד תום ההליכים. ההגנה טענה כי לאחר שנשמעה עדותה של המתלוננת בבית הדין, נמצא כי קיימים מספר שינויים בגרסתה, בין היתר בקשר לכך שהמתלוננת המעיטה בתיאוריה את מידת הכפייה שהפעיל כלפיה המשיב. עוד טענה ההגנה, כי תיאור האירוע נשוא כתב האישום, הפך בעדותה בבית הדין דומה עד מאוד למהלכם של המפגשים הקודמים שנערכו בין המשיב למתלוננת, באופן שהביא את המשיב להבין כי אותם גילויי התנגדות מצידה הם דפוס-התנהגות, מעין ריטואל, שמוביל, בסופו של דבר, לקיום יחסי מין בהסכמה.
9. שופטת בית הדין קמא קבעה כי נדרשת בחינה זהירה ביחס לשאלה "אם השתנתה נקודת האיזון ביחס לסיכויי הרשעתו של הנאשם מחד וסיכוייה של טענת ההגנה להתקבל, מאידך". על כן, בחנה השופטת הנכבדה את חומר הראיות ומצאה כי במספר עניינים מהותיים השתנתה גרסתה של המתלוננת - בכל הנוגע לטיב הקשר עם המשיב (תחילה הגדירה אותו המתלוננת כקשר ידידות, ובבית הדין מסרה כי הקשר היה בעל אופי מיני בלבד); בנוגע לטיב יחסי המין ביניהם (תחילה מסרה כי נמשכה אל המשיב והגיעה לחדרו לא פעם מרצונה החופשי, ובבית הדין מסרה כי למן הפעם הראשונה לא חפצה בקיום יחסי מין עימו); וביחס לעניינים עובדתיים נוספים העוסקים באירוע נשוא כתב האישום (הנוגעים בעיקרם למידת הכפייה והכוח שהפעיל המשיב כלפיה). עוד עמדה השופטת הנכבדה קמא על קווי הדמיון של מהלך הדברים שהוביל לקיום יחסי המין ביניהם באירועים השונים. לאחר כל אלה, קבעה השופטת כי -
"דומני, כי עובדות אלו מעלות שאלות באשר למידת הדמיון שבין המקרים השונים בהם קיימו הנאשם והמתלוננת יחסי מין או מגע מיני בהסכמה, לבין אירוע האונס הנטען. הקרבה בין אופי המקרים מחייבת נקיטה בזהירות ראויה עת נבחנת שאלת מודעותו של הנאשם לאי הסכמתה של המתלוננת לקיום יחסי המין. כאמור, קיימות ראיות לכאורה להתנגדותה המילולית של המתלוננת לחדירתו של הנאשם אליה. דא עקא, שקמה שאלה באשר לפער שבין אי הסכמה מילולית זו לבין התנהגותה של המתלוננת, אשר לאחר הבעת ההתנגדות שיתפה פעולה עם חלק ממעשי הנאשם... זאת במיוחד, בשים לב לעובדה כי גם במקרים הקודמים הביעה המתלוננת אי הסכמה לקיום המגעים המיניים והעובדה כי 'שוכנעה' על ידי הנאשם, עד להסכמתה, מבלי שהמתלוננת נתנה ביטוי מילולי להסכמתה באותם מקרים, וזו נלמדה אך מהתנהגותה. שאלות אלו יש בהן כדי להשליך, מטבע הדברים, על סוגיית מעצרו של הנאשם".
10. בית הדין קמא נתן דעתו לגרסה שלפיה המתלוננת הביעה התנגדות מילולית עובר לבעילה, באירוע נשוא כתב האישום, אך מצא להסתמך, בהקשר זה, על קביעת כבוד השופט מצא ב-ע"פ 5938/00
אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, 891 (2001) (להלן: פרשת
אזולאי), שלפיה
אין לקבוע כלל "שכאשר אישה מביעה אי-הסכמה מילולית בשלב שקדם למגע המיני, יעבור הנטל לנאשם להוכיח כי בשלב מאוחר יותר הסכימה האישה למעשה".
11. משום כך, ו-"לאור המצב הראייתי", קבעה השופטת קמא כי ניתן לשחרר את המשיב לחלופת מעצר של מעצר פתוח.
ערעור התביעה
12. ערעור התביעה הצבאית על החלטה זו עומד על שלושה אדנים.
ראשית, טוענת התביעה כי הפסיקה קבעה רף גבוה לשחרור ממעצר, לאחר שנמצא קודם לכן כי קיימות ראיות לכאורה להרשעה. נטען, כי בענייננו לא חל שינוי דרמטי במערכת הראיות, שהביא לכרסום משמעותי בתשתית הראייתית ומצדיק נקיטת חלופת מעצר. בהקשר זה טענה התביעה, כי השינויים הראייתיים שחלו בעקבות עדותה של המתלוננת אינם נוגעים לליבת האירוע הפלילי, המיוחס למשיב. עיקר גרסתה של המתלוננת, כי השמיעה ביטויי התנגדות בטרם בעל אותה המשיב - לא נסתר במהלך עדותה.
שנית, הלינה התביעה על כך שהחלטת בית הדין קמא מתעלמת מגרסאותיו של המשיב בחקירה, שבהן התייחסות לביטויי ההתנגדות שהשמיעה המתלוננת. גרסאות אלו, כך נטען, מבססות, כשלעצמן, ראיות לכאורה לאשמתו.
כמו כן, טוענת התביעה כי בית הדין קמא נתפס לכלל טעות, שעה שהסתמך על עמדת כבוד השופט מצא בפרשת
אזולאי, שהייתה דעת מיעוט. נטען, כי בהתאם לדעת הרוב באותו עניין, שהיא שמבטאת את ההלכה הנוהגת, הוכחת ביטוי מילולי של אי הסכמה מצד האישה מוכיחה לכאורה הן את אי-ההסכמה והן את עובדת הבאתה למודעותו של הנאשם. במצב כזה, כך נקבע, יעבור הנטל לנאשם להראות כי חל שינוי מצד האישה, הבא לידי ביטוי במילים או במעשים. מטעמים אלה, ביקשה התביעה כי אתערב בהחלטת בית הדין קמא ואורה על המשך מעצרו הממשי של המשיב, עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.