מונחת בפניי בקשת התביעה הצבאית למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו.
כתב האישום
כתב האישום שהוגש נגד הנאשם מייחס לו פרט אישום אחד, שעניינו
תקיפת חייל, בגין כך שביום 6/03/12 במחסום חבלה, לאחר שהזדהה בפני מאבחנת ביטחונית במחסום באמצעות תעודת זהות על שמו של אחיו ועוכב עד להגעת המשטרה למקום, החל לאיים, להתפרע ולקלל את אנשי כוחות הביטחון. משכך, הוצא הנאשם על ידי כוחות הביטחון לחצר פנימית של המחסום. שם המשיך הנאשם לקלל ואף השתמש בכוח נגד אנשי כוחות הביטחון. כתוצאה גרם לחבלות בגופם של אנשי כוחות הביטחון ואף פגע ברכושם.
ההליכים בתיק
הנאשם נעצר לראשונה ביום 6/03/12. התביעה הצבאית הגישה את כתב האישום בעניינו ביום 13/03/12 ויחד עמו ביקשה, כי בית המשפט יורה על המשך מעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. ביום 15/03/12 הודיעו הצדדים על הסכמתם, כי מעצרו של הנאשם יוארך למשך שבעה ימים לצורך שמיעת העדים ולאחר מכן יודיעו הצדדים על עמדתם לגבי בקשת התביעה.
בבוקר יום 21/03/12 הודיעה התביעה על תיקונו של כתב האישום באופן המגדיר את סעיפי האישום בהם הואשם הנאשם. כתב האישום הוקרא לנאשם, הוא הודיע על כפירתו באשמה והתביעה השמיעה שלושה מעדיה:
עד תביעה מס' 1, רס"ב עיסא חדאד, חוקר משטרת ישראל שגבה את אמרתו של הנאשם וערך לוח צילומים; עד תביעה מס' 2, אסיף כהן, חייל מילואים, שהיה בעת האירוע מפקד המחסום; עדת תביעה מס' 3, שיר אדיר, המאבחנת הביטחונית במחסום. בנוסף, הוגש מסמך המתעד את הבדיקה הרפואית שנערכה לנאשם לאחר האירוע ותעודת הזהות שהוחרמה מידיו במחסום. שני עדי תביעה נוספים שזומנו לאותו מועד הודיעו מראש, שלא יוכלו להתייצב לדיון ולכן נדחתה התייצבותם ליום 25/03/12.
בסיום דיון ההוכחות, ביקשה התביעה להאריך את מעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים המשפטיים בעניינו. ההגנה התנגדה לבקשה וטענה, כי אין מקום להורות על המשך מעצרו של מרשה; לחילופין, ביקשה, כי אורה על שחרורו בתנאים.
טענות הצדדים
התביעה הצבאית הפנתה אל עדויותיהם של העדים שנשמעו בדיון, אל חומר הראיות שהוגש ואל העדויות שעוד צפויות להישמע. התביעה סברה, כי התשתית הראייתית הלכאורית שהוצגה מלמדת על מסוכנות הנשקפת מן הנאשם.
ההגנה טענה, כי התשתית הראייתית הלכאורית, שהוצגה בדיון, איננה תומכת עוד בעובדות המתוארות בכתב האישום. מעדותם של שני עדי התביעה, שנכחו באירוע, מפקד המחסום והמאבחנת הביטחונית, עולה מסכת אירועים מצומצמת יותר, הנוגעת להתפרעות של הנאשם בשלב שבו ביקש מפקד המחסום לאזוק אותו לגדר של החצר הפנימית ולא מעבר לכך. לעמדתה של הסנגורית, אפילו תתקבל גרסתם של עדי התביעה, הרי שההתנהגות המיוחסת לנאשם איננה מלמדת על מסוכנות הנשקפת ממנו. הסנגורית העלתה טענות שונות הנוגעות להליכי מעצרו וחקירתו של הנאשם וביקשה לטעון טענה של "הגנה מן הצדק" כבר בשלב המעצר. בנוסף, עמדה הסנגורית על נסיבותיו האישיות של הנאשם וביקשה, כי לכל הפחות, אורה על שחרורו בתנאים.
דיון והכרעה
בתחילת הדיון שנערך בפניי, הסכימה ההגנה, כי יוצגו בפניי המסמכים הנוגעים לעדים הצפויים להעיד בדיון הבר, שנקבע ליום 25/03/12: עדותו של עד התביעה שלומי לוי, חייל נוסף שנכח באירוע, וכן דו"ח פעולה ודו"ח תפיסה, שנערכו על ידי העד רס"מ מוהנא חיזראן, הקשורים למעצרו של הנאשם. התביעה הצהירה, כי אין ברצונה להציג בפניי חומר ראיות שאיננו קביל לצורך הדיון בשאלת מעצרו של הנאשם.
בהינתן נתונים אלה, נערך הדיון בבקשה בפניי. על אף שדובר בבקשה חדשה של התביעה למעצרו של הנאשם עד לתום ההליכים, הרי שנוכח ההסכמה של הצדדים לקצוב את מעצרו של הנאשם למשך מספר ימים לצורך שמיעת הראיות, תיעשה בחינתה כ
בקשה לעיון מחדש בהחלטת מעצר עד לתום ההליכים. בית המשפט העליון התייחס לאופן שבו יש לבחון בקשה מסוג זה:
"
לפעמים מתעורר הצורך לדון בעניין מעצרו של נאשם תוך כדי מהלך הדיון, ואז אין מנוס אלא שהבקשה תידון על-ידי אותו שופט, שהרי מי כמו השופט, המברר את המשפט, יכול להעריך את משמעויותיהן של ההתפתחויות, שאירעו במהלך המשפט; קיימים מקרים לא מועטים, שבהם מלכתחילה נראה היה לשופט המעצרים, שיש לעצור את הנאשם עד לסיום ההליכים, אך במהלך המשפט נראה לשופט המברר אותו, לכאורה, כי התשתית העובדתית הוזמה או נחלשה, או כי המערכת העובדתית הרלוואנטית לכאורה לבשה פנים אחרות מכפי שהדבר נראה היה מלכתחילה.
במקרה זה יכול השופט, ללא טיעון מפורט ובלי להיזקק לחומר ראיות שאינו רלוואנטי למשפט, להורות על שחרורו של הנאשם בערובה, בלי שהדבר גורע משיקול הדעת המלא שניתן לו, כאשר יבוא לתת את הכרעת הדין ולגזור, אם בכלל, את דינו של הנאשם. ראה השופט המברר את המשפט, שיש מקום לשחרר את הנאשם בערובה, אין הוא חייב לתת החלטה מפורטת, אלא די לו בקביעה, שעל יסוד העובדות שהובאו לו חל שינוי בנסיבות כפי שנראו מלכתחילה, ולפיכך יש לשחרר את הנאשם בערובה." (ב"ש 1/86
מ"י נ' בדש, פ"ד לט (4) 813, 816-815).
לאחר ששמעתי את שלושת עדי התביעה ועיינתי בחומר הראיות שהוגש ובזה שעוד צפוי להיות מוצג בדיון הבא, סברתי, כי
התשתית הראייתית שהניחה התביעה, מבלי להכריע כעת במשקל שיינתן לה עם סיומו של ההליך המשפטי, כורסמה במהלך שמיעת הראיות.
שני עדי התביעה העיקריים לאירוע, מפקד המחסום והמאבחנת הביטחונית, מתארים אירוע מצומצם יותר מזה המיוחס לנאשם בכתב האישום, הנוגע רק לשלב שבו ביקש מפקד המחסום לקשור את הנאשם לגדר של החצר הפנימית בחסום. עד התביעה השלישי לאירוע, שלומי לוי, מסר בעדותו במשטרה תיאור אירועים דומה לתיאור האירועים שנשמע על ידי שני העדים בדיון, כך שעל פני הדברים, לא צפויה עדותו לשנות מן המסכת הראייתית שכבר התגבשה.
נוכח השינוי שחל במסכת הראייתית, סברתי, כי
בתשתית הראייתית שנותרה אין נשקפת עוד מסוכנות מן הנאשם. מתיאור האירועים בפניי עלה, כי מדובר באירוע נקודתי, קצר ומצומצם; כאשר הגיע הנאשם למחסום הוא דימם מפיו והחזיק בממחטת נייר; כאשר עוכב ונאזק הוא נשאר רגוע, לא התנגד ורק ביקש לאוזקו מלפנים; האירוע המיוחס לו לכאורה אירע בתוך החצר הפנימית המגודרת של המחסום, כאשר הוא היה אזוק בשתי ידיו ושני חיילים חמושים שמרו עליו וניסו להשתלט עליו; כל מעשיו לכאורה כללו התנגדות פיזית לאזיקה לגדר ומספר אמירות הקשורות לאזיקה זו; הפגיעה במפקד המחסום, השריטה בידו והפגיעה במשקפי השמש, היתה מצומצמת ונגרמה תוך כדי ההתגוששות של הצדדים; ברגע שחדל מפקד המחסום מכוונתו לאזוק אותו לגדר, חדל הנאשם מהתנגדותו.
מסכת אירועים זו מלמדת, כי התנהגות הנאשם היתה מוגבלת להתנגדות לניסיון לאוזקו לגדר ולא מעבר לכך ולכן הסכנה שנשקפה ממנו היתה מצומצמת ומוגבלת.